admin
העם עובר שינוי, והוא רוצה לשמוע את דבר ה' כדי להבין את גודל הזמן והתהליך, ובעיקר כדי לשוב. יש פרדיגמות שנשברו, יש כאב, ויש לכאב מענה רוחני. התשובה והתורה של ימינו צריכות ללבוש לבוש של נחמה, של משמעות. במקום לדבר על האין, התורה מנחמת ומדברת על היש
מה למדתי מ'אושפיזין'? מאז שנהייתי דוסית לא ביקרתי בקולנוע, ולמען האמת זה גם לא חסר לי. אבל יצא לי ללכת להצגה של שולי רנד עם בעלי במתחם החאן, והוא אפילו חילק לנו טשולנט. כשיצא סרטו 'אושפיזין' כמובן בחרנו לצפות בו. כשמתקרב חג הסוכות אני תמיד נזכרת בסרט הנפלא הזה.
הסרט כולו עוסק בחוזרים בתשובה, ויש הצצה מתמשכת לעולמות השונים שביניהם נע הגיבור בסוג של רצוא ושוב. יום לפני החג מבין גיבור הסרט [שולי] שאין לו שום אמצעי לבנות סוכה בחצר שלפני ביתו, אפילו לא קרש אחד. מה עושים? ראה אותו אחד מחבריו בצערו, ונזכר שליד הבית שלו מונחת סוכה מפורקת שאיש לא משתמש בה, ויחד עם שולי הוא סוחב את הקרשים לחצר הגדולה ובונה איתו סוכה לתפארת. רק באמצע החג, אחרי הרפתקאות רבות, נודע לשולי שהסוכה שלו כלל אינה שלו, והוא מצא את בעליה הכועס. שולי ביקש מחילה מכל הלב, והפגישה הסתיימה בריקוד שמח משותף. כך צריך לחזור בתשובה, מתוך שמחה וטוב לבב. בכלל, בסרט יש הרבה סובלנות, הכלה לעולמות שונים והכנסת אורחים מעוררת השתאות.
ארבע האל"פים. כך מתנהלים הדברים ב'ראש יהודי', שהוא מפעל סטארט־אפ לתשובה. השבוע שאפתי אל תוכי מניחוחות המקום המופלא הזה. אם דיברנו על אירוח ברוחב לב, ישראל זעירא ובתו חוגגים את יום המנוחה השבועי שלהם ביום ראשון. הסיבה פשוטה – בלילות השבת הבית פתוח לעשרות אורחים, ביום שישי יש סירים ענקיים על האש, קילופי הירקות נמשכים לאורך כל היום, יש שחנ"שים עד השעות המאוחרות של הלילה, עד שהחבר'ה לפעמים נרדמים על הספות. כל אחד ותהליך התשובה שלו, בקצב שלו, ואצל רובם הוא קמעא קמעא. לשמור שבת למחצה ולשליש. יש כאלו שמכריזים שהם מקבלים על עצמם לשמור חצי שבת – עד הבוקר אין טלפונים ואין נסיעה באוטו. בעבורם זה צעד ענק.
עם איזה ארגז כלים ניגשים למלאכת הקירוב? יש ארבע אל"פים. הרב צבי יהודה דיבר על השתיים הראשונות – להרבות אהבה ואמונה, ויש עוד שתיים – אחת היא אמת. להביא את היהדות האותנטית בלי עיגולי פינות, והרביעית היא אומץ. האומץ לומר את הדברים גם מול ה"אליטות" שנלחמות בנו, דווקא משום שאנחנו מהווים אלטרנטיבה. הרי מול עיניהם המשתוממות מתרחש תהליך של החלפת האליטות, והם מפחדים. צריך להיות בכוננות רוחנית ולשדר תדר אנרגטי של ביטחון בדרך. זה נקלט היטב. ולבוא עם כוחות, כי זה דווקא מה שחסר בעידן שבו ישנן רק חולשה, רפיסות וספקנות. האנשים מחפשים עוצמה, שמחה, ודאות. הם מחפשים דרך שתחזיר את האמון בעצמנו ובתורתנו.
והם מחפשים אהבה ללא תנאי. הנצי"ב מוולוז'ין כתב שעין שאיננה טובה דיה כלפי כל חלקי העם היא כמו נעיצת חרב בלב האומה. אפשר להתייחס לדתל"ש כאל דתי לשעבר ואפשר גם להסתכל עליו כעל דתי לשעתיד. עם ישראל מחפש אהבה כזאת שהיא ללא תנאי. הריקוד בנובה היה חיפוש של אהבה ללא תנאים, שכה חסרה בדורנו. וגם המציאות מבקשת עין טובה. לדוגמה, אדם מחכה בפקק ומתעצבן על הזמן האובד. הרב פרץ איינהורן מציע להתייחס לפקק כאל ראשי התיבות 'פה קונים קדושה' – יש לך הזדמנות לחשוב מחשבות של קדושה, להתקשר למישהו ולשמח אותו ואולי אף להיטיב עימו, לשמוע שיעור תורה ועוד. והנה הפקק המעצבן הופך באמת לרגע של קדושה באמצע היום…
"תגיד משהו!". חגי לובר מסתובב הרבה בארץ. הוא מצא שהמילים השגורות ביותר בפי האנשים הן "תגיד משהו" – העם עובר שינוי והוא רוצה לשמוע את דבר ה' כדי להבין את גודל הזמן והתהליך ובעיקר כדי לשוב. יש פרדיגמות שנשברו, יש כאב ויש לכאב מענה רוחני. הוא מציע שהתשובה והתורה של ימינו ילבשו לבוש של נחמה, של משמעות. במקום לדבר על האין, התורה מנחמת ומדברת על היש. ועוד דבר שמנחם הוא עם ישראל שממשיך לחיות, מתקדם, שמח ומוליד ילדים. בכל פעם שמודיעים על נופלים או על פיגוע, אני מציעה שמיילדת מבית חולים כלשהו תשלח תמונה של תינוק חדש שזה עתה הגיח לעולם. עם ישראל חי. זאת תוכנית עבודה.
הרב פרץ איינהורן לא מפחד מקריאות ה'הדתה'. להפך, הוא מברך את אוהביו בברכת גמה"ט – גמר הדתה טובה. זה מתבטא באלף מעשים קטנים – אמירת מילה טובה, הסעת טרמפיסטים שהיא הכנסת האורחים של דורנו, ועוד. אנחנו נושאים על גבנו את הפז"ם של אברהם אבינו בהכנסת אורחים ובעשיית צדקה. גם הרב איתי אסמן מגדיר את עצמו כרב הדתה. הוא טוען שכל החיילים מבקשים הדתה. הוא מגדיר כפייה דתית כ'כף-י'ה', וגם הוא לא מתבייש. החילונים מחכים לתשובה של גדלות, ואנחנו מצידנו צריכים להיות, כאמור, בכוננות רוחנית.
תשובה באהבה. והכי חשוב הוא להעניק אהבה ללא תנאי, כמו בסיפור הבא. תלמיד חכם ירושלמי שהחזיר מאות בתשובה, זכה לגדל משפחה לתפארת, אבל היה לו בן אחד שפנה לדרך אחרת. לא הועילו שיחות מוסר ודברי כיבושין, ויום אחד הבחור השאיר פתק שהוא עוזב את הבית. הוא יצר קשר עם עמותה ל'חוזרים בשאלה', גר אצל 'משפחה מאמצת' במרכז הארץ, והסיר מעצמו כל סממן של בחור שומר מצוות.
כעבור כמה שנים, בערב אחד בשעה מאוחרת, ישבו הרב והרבנית לבדם בבית. לפתע הטלפון מצלצל. הרבנית מיהרה והרימה את הטלפון, אבל הצלצול פסק. לאחר דקות ארוכות שוב צלצל הטלפון, וכעת היה הבן התועה בצד השני של הקו, ובפיו ארבע מילים: "אני יכול לחזור הביתה?". הרבנית השיבה: "בוודאי, אנו מחכים לך!" הוא דיבר מהטלפון הציבורי ברחוב הסמוך, וכך תוך דקות ספורות נשמעו דפיקות בדלת. ההורים קיבלו אותו בחיבוקים, והוא פרץ בבכי ארוך, כשההורים מזילים דמעות לצידו. אחרי שנרגע ואכל ונח, הוא ישב עם הוריו עד הבוקר, סיפר להם על תהפוכות חייו בשנים האחרונות, ועל הרצון שלו לשוב, שנחסם כי פחד שהוריו לא יקבלו אותו בחזרה. אפילו את השיחה הראשונה שלו הוא ניתק לפני שהם השיבו, ורק אחרי דקות ארוכות הוא שאב כוחות לנסות פעם נוספת. כוחה של אהבה.