שלום לרחוק ולקרוב

מבית יעקב עד בית"ר. החדר חשוך, רק נשימות דקות של ילדים נשמעות ברקע. אמי שרה לנו שירי ערש ביידיש, כמו "אויפען פריפרציק" – "בית קטן… שם הרבי את תלמידיו מורה…", מתובלים בשירי מולדת של תנועת בית"ר, כמו "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן". סבי, שהיה יהודי חרדי אדוק עם פאות מסולסלות ואשתו הייתה מקורחת כמנהג חרדי הונגריה, היה גם אוהד נלהב של זאב ז'בוטינסקי, מייסד בית"ר, שחלם על המדינה היהודית ולחם כדי שתקום. סבי היה משתתף בהתכנסויות שהתקיימו בעיירה מונקאטש, בצ'כיה דאז, שם גר. חבריו לעגו לו. הם רטנו כלפיו בבוז וכינו אותו "ציוניסטע־רביזיוניסטע" ואף החרימו אותו – אבל הוא נשאר בשלו. לאחר הבריחה לארצות הברית, סבי שלח את אמי ללמוד בבית ספר לבנות של 'בית יעקב', אבל גם רשם אותה במקביל לתנועת הנוער בית"ר. נשיאת הפכים פר־אקסלנס. הוא הקדים את דורו.

היה קסם מיוחד בסיפורים שסיפרה לי אמי על החיים בעיירה ועל מסירות הנפש ללימוד התורה. בגיל צעיר יחסית היו אחיה הולכים חצי יחפים בכפור ובשלג למרחקים עצומים כדי ללמוד בתלמוד תורה מרוחק. הסבא היה למדן. הוא היה משכים קום בשלוש בבוקר, מכין תה מתוק ולוגם ממנו תוך כדי לימוד הגמרא במנגינה יידישאית. בסיפורים הללו אמי נטעה בי ערגה ללימוד התורה, לבית של תורה.

במעלות הדתומטר. ובאמת בגיל 13 החלטתי שאני רוצה להיות "דוסית". הייתי הולכת ברגל בשבתות דרך שכונות מסוכנות לבקר את הדודה החרדית שהייתה גרה ב־lower east side – שם היו הרחובות משופעים ביהודים עם חזות חרדית, מה שלא היה קיים כלל בשכונה שלנו, וזה משך את ליבי. התלוויתי לבנות הדודה לפעולה בתנועת הנוער החרדית 'בנות ירושלים', ודי נבוכותי מהמבטים שנשלחו אל עבר החצאית שלי, שהייתה עדיין מעל הברך. בהמשך התארכו החצאיות שלי ונהייתי מקובלת יותר. וכך, לאט לאט, החל התהליך, עם צעד אחד קדימה ושניים אחורה, ואני עליתי במעלות הדתומטר.

כשעלינו לארץ, המגורים ברמת אביב לא הפריעו לי להתקדם, גם אם לא תרמו במאומה, כי היה לי ברור מה הכיוון שלי. החוסן הזה הכריע למשל כאשר בטיול השנתי לשארם א־שייח' לבשו חברותיי מצייטלין מכנסיים, ואני נשארתי בחצאית. בשבתות ברמת אביב כמעט לא יצאתי מהבית כדי לא לראות חילול שבת, והשתדלתי לאטום את אוזניי מרעש המסיבות הסלוניות שהרעים מגגות הפנטהאוזים שמעבר לכביש. משם יצאתי לשירות לאומי בקיבוץ שעלבים, שם פגשתי לראשונה בחיי אנשי תורה ועבודה פשוטים וטובים, וגם את גיסתי לעתיד שהתגוררה בקריית הישיבה הסמוכה ולימדה אותנו תנ"ך. היא אירחה אותנו בבית קט ופשוט עם קירות מכוסים בספרי קודש, ילדים חייכניים ושלווה עולמית. אז נשביתי לנצח בקסמה של התורה, ולאחר כשנתיים זכיתי להתארס עם אחיה. לאירוסין, במקום טבעת, הוא קנה לי את ספר האגדה של ביאליק, ואף טרח לצייר לביאליק כיפה – כאילו החליט כבר אז לעסוק בקירוב ולהחזיר גם את הדתל"ש הזה בתשובה.

ברור לי היום שבתהליך הזה ריבונו של עולם הלך איתי יד ביד, וכל תחנה שבה שהיתי הייתה מדויקת בשבילי. כל סיפורי התשובה מובילים לאותה מסקנה, ותמיד יש מלאכים בדמות אדם שמובילים את התהליכים הללו.

עשייה מידבקת. לאחרונה החלטתי ללמוד קורס בקירוב רחוקים. האמת היא שכבר שנים יש בליבי קנאה עזה בנשות חב"ד שמפיצות את אור ה' בפשטות ובלי בושה. יצא לי לקרב כמה מטופלות וכמה קולגות, בעיקר למצוות הטבילה, וזה מרגש אותי בכל פעם שהן מזכירות לי את זה, אבל זה ממש בקטנה. אני רואה את רבני ורבניות הגרעינים שפועלים ללא לאות, כשהכלי העיקרי שהם נושאים בארגז הכלים הוא הלב. הם באים לגעת בנשמות, להתבונן בשכנים היקרים שלהם ישר בעיניים, לעמוד איתם בתור במכולת, לפגוש אותם במדרגות ובחצר, ולקבל מהם לא פחות ממה שהם מעניקים. בפשטות – הם באים בעמדה של "הנני".

אני זוכרת מילדותי את הרבנית יונגרייז, שהייתה אחת הנשים החרדיות הראשונות שעסקו בקירוב בארצות הברית, והיא עשתה זאת בפאתוס מדהים. כבר אז כשראיתי תמונות שלה בטלוויזיה נדלק בי ניצוץ. והנה נפתח קורס 'הנני' של ראש יהודי, קורס שמתעתד לתת כלים לכל מי שחשקה נפשו באומנות הקירוב. רוב המשתתפות צעירות מאוד, יש גם משתתפים מעבר למחיצה. מה שמרשים הוא האור בעיניים שמביאים איתם המנחים – בני הזוג זעירא, וההתלהבות של העשייה שמדביקה לפחות כמו הקורונה בגל הראשון.

האם נר קלוע זו מצווה? כמה תובנות מהמומחים בקירוב על רגל אחת: הם דוגלים בתהליך קירוב במעגלים קטנים של אחד על אחד – במעגלי חברותות. לדידם, אם הקמת דוכן להנחת תפילין או לנטילת ארבעת המינים ורבים ניגשו לדוכן אבל לא נותרו בידיך מספרי טלפון – לא השלמת את המלאכה. חייבים לעשות outreaching – לשמור על קשר. והנה כמה עצות פשוטות למקרב הטרי. עם איזה ספר להתחיל בלימוד בחברותא? ממש לא משנה, העיקר שהוא יהיה ספר שמעיף אותך ומדליק בך את האור שבעיניים. כדאי להיות אותנטיים ולשקף את העובדה שגם לנו יש שאלות, אבל להיות מאוד ברורים לגבי העובדה שעם הדואליות הזאת, אנחנו מרכינים ראש לרצון ה'. לדבריהם, המסר הזה של הנאמנות הטוטלית דווקא עובר מסך ומשכנע.

השליחים לפעמים נשאלים שאלות מעניינות. למה חייבים לשים טבעת בפה כשנוטלים ידיים? למה נר ההבדלה קלוע כמו חלה – האם זאת מצווה? ועוד שאלות כאלה. ולא, הם לא חוששים מההשפעה של הרחוב על ילדיהם. להפך! הם מספרים על תחושת השליחות שסופגים הילדים, מה שמעניק להם חוסן, גם כאשר הם מתגוררים ממש בכיכר דיזינגוף והמסלול מבית הכנסת הביתה בשבת עובר דרך הברים וריח האלכוהול עולה באפם. הם לא מסתגרים בבית, להפך – ליבם גס ברשות הרבים החילונית כי הם בתפקיד. הם גם מזקקים ומדייקים את החיבור שלהם להלכה כשהם נוטלים חלק בקירוב של משפחות האורחים והשכנים וצריכים לענות להם על השאלות הפשוטות ביותר בנושאים שאנחנו דשים בעקבינו ואולי גם מפספסים על הדרך. לדידם, הילדים שלהם שמורים הרבה יותר מילדים שגדלים ביישובים, כי ההורים מלווים אותם יד ביד בהתמודדות עם העולם כבר מגיל צעיר. ואני מאמינה להם בכל ליבי. ילדים קולטים מסרים דרך הלב והעיניים הרבה יותר מאשר בשיחות מוסר ארוכות – ואת הברק בעיניים אי אפשר להחמיץ. הנני.