admin
כידוע במעמד קריעת ים סוף התחלק עם ישראל לקבוצות. הפחד היה אדיר. אוטוטו טובעים בים, וכל קבוצה הגיבה אחרת, כאשר כל התגובות היו תגובות קלאסיות סטריוטיפיות למצבי טראומה. היתה קבוצה שהתגובה שלה לפחד מטביעה בים סוף תועל לניסיון לברוח ולחזור מצריימה.
זאת תגובה של FLIGHT . היו כאלו שהחליטו להילחם בכל הכוח- זאת תגובה של FIGHT . והיו שקפאו במקום ואמרו- 'נמות בים' זאת תגובה של .FREEZE אני חושבת שמה שקורה היום בציבור המוחה ,המתנגד לרפורמה ,נובע בעיקר מפחד. יש שמאיימים על ירידה מהארץ – [FLIGHT], יש המקמצים אגרופים עלי קרב ומוחים ונוקטים באלימות ומכריזים על פתיחת מלחמת אחים- FIGHT]] ויש שמרימים ידיים בתנועת ייאוש- אין סיכוי להידברות. צריך להתכונן לשתי מלכויות- ישראל ויהודה. הפרד ומשול.[סוג של FREEZE]. ויש מי שינסה להרגיע את הפחד החצוב מדעות קדומות ומחוסר היכולת להקשיב.
הוזמנתי לאחרונה להנחות מעגל שיח בישוב מכבים -רעות לזכר ילדי פליי היקרים, ה' יקום דמם. מאז נוספו שלוש זוגות של אחים למעגל הכאב והשכול, בדיוק בשבוע בו קראנו על מות שני בני אהרן. יושבות בסלון המרהיב והצבעוני, כשלושים נשים חילוניות, נשים בעשור החמישי והשישי לחייהן, נשים שעשו משהו בחיים, דעתניות, ערכיות, מובילות דעת קהל, עם ברק בעיניים והרבה להט בלב. הן באו בעיקר להשמיע, לקבל אוזן קשבת. היינו רק ארבע דתיות. החלטתי לפתוח בכמה מילים על משפחת פליי ועל הרצון של כולנו באחדות ובהקשבה ובאמירת תודה על היש.
הצגתי את שמי, ואת מקום מגורי. לא סיפרתי כמעט כלום על עצמי- על הסטטוס המשפחתי על הזיקה לגוש קטיף ועל הדעות הפוליטיות והאמוניות שלי. החלטתי שמה שהכי נכון בשלב בראשון הוא פשוט לתת לכל אחת להציג את עצמה. אבל היות והנשים מאד אידיאליסטיות, הן לא הצליחו להפריד בין הסיפור האישי לבין דעותיהם הפוליטיות. היה ברור שאני פה כדי לתת במה לכאב לפחד לבלבול , וזה לא היה קל. הסבב ארך לפחות שעה וחצי. 33 נשים. כל אחת ועולמה. ודעותיה. ואמרותיה. וחלומותיה. הנשים הודו לי מאד על ההנחיה שהיתה בעצם רק הקשבה. ואמרנו יחד מזמור לתודה.
ארבעה מיני שלמים הם, אחד קרבן ציבור, ושלושה קרבן יחיד: מי הם החייבים בקרבן תודה?
"אמר רב יהודה אמר רב: ארבעה צריכים להודות – יורדי הים, הולכי מדברות, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא". על פי זה כתבו ראשונים רבים שארבעה בלבד הם החייבים בהבאת קרבן התודה: חולה שהתרפא ממחלה קשה, מי שהיה חבוש בבית האסורים ושוחרר, הולכי דרכים שעברו במדבריות ובשאר מקומות מסוכנים ושבו בשלום לביתם, וכן יורדי הים בספינות.
יש שסוברים כי רק חולה שנתרפא ממחלתו צריך להביא קרבן תודה, ועל הצלה משאר צרות אין חייבים להביא קרבן. ומצד שני, יש אומרים שכל מי שנעשה לו נס וניצל מן הצרה היה מביא קרבן תודה, להודות לה' על הנס שנעשה לו.
הרמב"ם סובר שקרבן זה אינו תלוי באירוע מסוים שקרה לאדם, אלא הוא בא בנדר ובנדבה על ידי כל מי שמרגיש צורך להודות לה'.
כיום, שאין לנו יכולת להקריב קרבן תודה, נוהגים אנו לומר "מזמור לתודה" כדי להודות לה' על הניסים שהוא עושה בכל יום עמנו ועל נפלאותיו וטובותיו שבכל עת. ביום שבו אנחנו מתחברים לכאב השואה הארורה, אנחנו מודים על הזכות לראות את התקומה שהולכת וגוברת. במותם הם ציוו את החיים.