סיפור של שורשים

האמת היא שהאשם העיקרי הוא לא אחר מאשר שאול יהלום, הח"כ והשר לשעבר. הייתי לקראת שירות לאומי, וכבר סגרתי על שירות בכפר הנוער שבכפר חסידים. הוא היה אז אחד האחראים על השירות הלאומי, ולכן הגעתי למשרדו במרכז תל אביב כדי לסגור פרטים אחרונים. להפתעתי הוא הודיע לי שחל שינוי, אין לי מקום בכפר חסידים, ולכן הוא נאלץ לשגר אותי לשירות לאומי בקיבוץ שעלבים – בסגנון "take it or leave it". מעולם לא שמעתי על הקיבוץ הזה והייתי מאוד נבוכה, אבל הסכמתי, לא הייתה לי ברירה. וכך הכרתי את גיסתי לעתיד, שלימדה אותנו תנ"ך, ולימים היא שידכה לי את אחיה הקטן. חד גדיא, חד גדיא.

כשההזוי הופך למיינסטרים / כל העיסוק בנושא חטיפת ילדי תימן זה סיפור של שורשים. מאין באתי – זה חלק ממני. אדם לא חי בחלל ריק, גם אם המציאות הפוסטמודרנית מנסה להפקיר אותו. וכך, ילד שחסרה לו זהות הורית באופן מובנה, שנכפתה עליו יתמות מולדת, יהיה שבוי בחיפוש תמידי. הוא ירגיש לא נטוע. כי ילד הוא הרי מיקס הדוק של אבא ושל אמא, ורק כך, על מצע גידול זה, הוא הופך להיות מי שהוא.

אבל במציאות הפוסטמודרניסטית, שבה הנישואין נתפסים כהסכם, חוזה או הסדרה חוקית בלבד, צצים כפטריות אחר הגשם כל מיני משקי בית שמוכרים כמשפחה על ידי החוק, וכך המשפחה הופכת בעצם לאוסף של פרטים, וערכה נמדד על פי תרומתה לפרטים החיים בה. גם השתלטותו של השיח המשפטי ברגל גסה, שיח שמאדיר את ערכן של זכויות וממעיט בערכן של חובות, מוסיף עוד נדבך לבלבול המקודש.

לפי תיאוריית 'חלון אוברטון', מטמיעים תופעה חברתית מול התנגדות ראשונית בעזרת ארגון כנסים ופעילות בדרכים שונות להשפעה על דעת קהל, ולאט לאט התהליך החדשני מזדחל לתוך התודעה ונקלט כמיינסטרים.

גם זו לידה / ויש מי שמרחיב את יריעת המשפחה, אבל במקום ילדים ביולוגיים הוא מצרף אורחי כבוד שפחות מכבידים מבחינה חינוכית. בתי, שמתגוררת ברמת השרון, יצאה מדירתה ושמעה רחש בחדר המדרגות: "וואו, איזה מותק. מתי הוא נולד? איך הייתה הלידה?". הצצה סקרנית על הרך הנולד גילתה פרווה חומה ושיניים גדולות…

מי האם האמיתית? / בוועדה שחוקקה את חוק הביציות, שבה השתתפתי, היו דיונים ארוכים לגבי האנונימיות הכפויה של תורמת הביצית, והמשמעויות הפסיכולוגיות שיש לכך על ילד שנולד לתוך סימן שאלה באשר לאמו הגנטית. אבל נמנה ונסגר שיש רק אם אחת – האם הנתרמת, שהיא ההרה והיולדת והמניקה והמגדלת והמטפחת. בעצם, משלב של שישה או שמונה תאים העובר הופך לחלק ממנה, והיא האמא האולטימטיבית. מיזוג מלא.

לכאורה פלא שהועבר המושתל לא נדחה על ידי אמו, כמו כל גוף זר. אבל בעצם הפלא הזה קיים בכל היריון, גם בהיריון טבעי לגמרי. העובר הוא הרי שתל זר המורכב בחמישים אחוזים מתאים שיסודם בתאי הרבייה של אביו.

את התכונות של ההגנה מדחיית שתל שנמצאו בעוברים, הטכנולוגיה החדשה מנצלת למניעת דחיות אחרות. במרכז הרפואי רמב"ם הושתל במהלך חדשני קרום שליה בעיניה של בחורה צעירה שנכוותה. הקרום הזה מונע את דחיית העובר על ידי הרחם במהלך ההיריון, והוא מכיל חומרים מזינים חשובים שמסייעים בגדילת העובר ובצמיחתו. השליה נקצרה מתורמת שעברה ניתוח קיסרי. לאחר התאמת הקרום הוא נתפר מתחת לעפעפיה של הצעירה, והנה השתל נקלט והצעירה שבה לראות. אפשר לקרוא לזה ראיית הנולד.

שנשמיע בשורות טובות / ולפעמים אנחנו, הרופאים, מעדיפים להעלים עין מהנולד. למשל, כשאנחנו נדרשים לומר לחולה את האמת על מחלתו. אנחנו לא ממש מתאמנים באיך לבשר בשורות קשות. בשאלון שהופץ בין אלפי רופאים, יותר מ-40 אחוזים מהם אמרו שנכון לייפות את האמת. האמירה הזאת נובעת מהקושי האישי שלנו לבשר לאדם בשורה מרה. המבשר תמיד ייתפס כגורם הרע שבעקבותיו כל זה קרה. הרי אדם במצוקה מחפש את האשם – זהו שלב באבל על אובדן הבריאות. וזה לא קל, ממש לא. גם אם אנחנו נדרשים לבשר בשורת איוב של שחלות עייפות לבחורה רווקה. הרבה יותר נוח ומשמח להיות אליהו, מבשר הטוב.

רופאים כבני אדם / מתברר שיש מי שדואג לרופא – לבריאותו ולתפקודו, גם אם העגל לא ממש שבע רצון מרצונה הטוב של הפרה. לאחרונה, בהוראת משרד הבריאות, קיבלו המתמחים בשבעת בתי החולים הממשלתיים מסרון ממחלקת משאבי אנוש ובו נכתב: "רופא/ה יקר/ה שלום, יש לעדכן במערכת בכל ביצוע תורנות 'ישנתי/לא ישנתי' על מנת לאשר את הדוח". ההנחיה באה כדי לוודא שהמתמחים מקפידים על התנאי הבסיסי של מנוחה במהלך המשמרת. הם נדרשו, למעשה, לדווח בטופס השעות אם ישנו או לא ישנו במהלך התורנות, כתנאי לקבלת השכר.

כמה שזה חשוב. הרופאים השבויים במערכת תובענית ולא סלחנית, סירבו כמובן למלא את הטופס הבלתי ריאלי בעליל. אבל אותי זה ממש מרגש. סוף סוף יש התייחסות לצרכיו הביולוגיים הכי בסיסיים בסולם מאסלו (שינה למשל), צרכים שעד כה הוזנחו, כאילו היה הרופא על-אנושי. לא פלא שתחושת האומניפוטנטיות (יכולת בלתי מוגבלת) רווחת בקרב הקהילה הרפואית. אז זהו, אנחנו ככל האדם. לטוב ולרע.

מלאכים כבני אדם / ויש אנשים שבאמת חיים במדרגה על-אנושית, ודווקא הם נטולי גאווה. כזה היה רס"ן דגן ורטמן הי"ד. אני מכירה את דודתו, שלמדה בכיתתי בתיכון צייטלין, ואת אביו, שהוא רופא דגול ולמדתי תחתיו כסטודנטית בהדסה. אבל לדמותו המיוחדת של דגן ז"ל התוודעתי רק לאחרונה מתוך הספר שכתבה אחותו 'באהבת עולם, דגן', ובו מסופרים סיפורים עליו כחלק מעלילה דמיונית מרתקת. מתוך הספר למדתי שמדי פעם הוא היה ישן על הרצפה כדי להכניע את מידת הגאווה, ושחלק ניכר ממשכורתו כקצין העביר למשפחות חיילים שלו שהיו במצוקה. למדתי שהוא סלד באופן קיצוני מכל גינוני כבוד והבעות הערכה כלפיו, ובמסדר הסיום של קורס קצינים נאלץ בפקודה, בניגוד לרצונו, לגשת אל המפקדים לעיני כל האורחים, ביניהם הוריו המופתעים, כדי לקבל את אות החניך המצטיין…

המתנה הגדולה ביותר שקיבלו הוריו לזכרו הם עשרות הילדים שנקראים על שמו – זיכרון עולם לבן תורה גיבור ישראל.