admin
זיכרון בסלון. כשלמדתי בתיכון צייטלין, היו שיעורים מסוימים שבהם הייתי מציירת. באחת הפעמים, החרים המורה את הציור שציירתי ואיים לתלות אותו על הקיר בסלון שלו. הדבר נשכח ממני. לאחר שנים, כשהתארסתי, ביקרתי את המורה הזה עם החתן שלי, שהכיר אותו. להפתעתי הגדולה, ראינו במרכז הסלון את הציור. אכן, הוא קיים את הבטחתו. האם הציור הזה היה פאר היצירה? בוודאי שאינני פיקסו ולא רמברנדט. אבל הכול בעיני המתבונן.
אומנות מודרנית משאירה את הגבולות פתוחים, ודוגלת בגישה שהיצירות אינן חייבות להיות דומות לאובייקט המופיע בהן, וזאת בעיקר משום שאומנות הצילום הפכה יעד זה למיושן. במקום זאת, אומנים מודרניים עוסקים בניסיונות להציג את העולם, את הטבע ואת בני האדם באופן מיוחד גם אם אין זו הצגה ריאלית של האובייקט המתואר. פעמים רבות הצופה אינו מבין מה מוצג לו בציור או במיצג האומנותי, ועדיין הוא יכול לחוות הנאה אסתטית מהיצירה המודרנית שלפניו.
סערה במוזיאון. ומעשה שהיה כך היה. עובד במוזיאון לאומנות מודרנית במינכן פוטר מתפקידו אחרי שהתברר כי הציג בתערוכה ציור שלו בלי אישור. העובד, אדם בשנות ה־50 לחייו, ציפה שהמבקרים במוזיאון יביעו את דעתם החיובית על יצירתו. לצערו, כבר במהלך היום הראשון שהציור נתלה ראו אנשי המוזיאון את הציור הלא־קרוא, ומיד עם נעילת שערי המוזיאון למבקרים נקרא העובד למנהל המוזיאון ופוטר במקום. הוא הצטדק וטען שתלה את הציור בשל רצונו לזכות בהכרה ולפרוץ לתודעה הציבורית כאומן בזכות עצמו, אחרי שלא הצליח לעשות זאת בדרכים קונבנציונליות. לדעתו הוא ראוי לכך, והציורים שלו אינם נופלים ברמתם מהרבה מאלו שזכו להיות תלויים על קירות המוזיאון. אולם הנהלת המוזיאון לא הסכימה לשתף פעולה עם חלומו של העובד, וטענה שמדובר בניסיון לעוות את הסטנדרטים האומנותיים האוניברסליים הקיימים גם באומנות מודרנית.
העובד הסורר נענש גם על קדיחת החור ונעיצת הבורג בקיר המוזיאון, פרט לחוצפה שלו לנסות לעלות לגדולה בדרך עקלקלה כזאת. אפשר רק לשער מה היה קורה אם, נניח, אחד המבקרים במוזיאון היה מתלהב מהציור הזה ומציע להנהלת המוזיאון לרכוש אותו. האם היו מעלים אותו מהבור ומכבדים אותו על מעשה האומנות הנפלא שלו? האם ההנהלה הייתה מתגאה בעובד שלה, שבאופן מקורי הצליח להוכיח את כישרונו האומנותי יוצא הדופן? מעניין אותי מה יעשה אומן מודרני שאינו מצליח בשום אופן להשתחל לברנז'ה, שהיא זו הקובעת לבסוף מה נחשב אומנות ומה נשאר חסר משמעות. לא כולם זוכים שמורה מהתיכון יתלה את פאר יצירתם על קירות ביתו.
כשראש העיר ירד למחתרת. אני פוגשת סיטואציות רבות ברפואת נשים שבהן אפשר לנוע בין קבלת צל"ש לטר"ש. המטופלת מעוניינת בעוד היריון למרות כמה צלקות רחמיות. יש בזה סיכון. אם נאפשר לה והכול יעבור בשלום, נקבל צל"ש. אבל אם חס ושלום יהיה קרע של הרחם, או שליה נעוצה, או קושי בחילוץ העובר עקב הידבקויות, האשמה תוטל על הרופאים המטפלים, שהיו אמורים להזהיר אותה ביתר חומרה.
ויש עוד סיטואציות דומות בכל מרחבי החיים וההיסטוריה. מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשהדי הקרבות עדיין לא שככו והאזרחים לא הורשו להגיע למזרח ירושלים, החליט טדי קולק, ראש העיר דאז, שלא ייתכן שרחבת הכותל תישאר סמטה צרה ומוזנחת שעוברים בה חמורים ורוכלים, עם מקום לכמה מאות מתפללים בלבד. הוא הזמין בדחיפות את כל קבלני ירושלים לבוא עם טרקטורים ודחפורים וליישר את השטח שממערב לרחבת הכותל. עוד לפני כן הוא דאג לפנות את עשרות המשפחות שגרו בשכונת עוני זו לבתים נטושים שנותרו בירושלים המזרחית. והכול בלי בג"ץ ובלי אישור של הדרג המדיני.
המבצע החשאי יצא לדרך עם הוראות מדויקות. הפועלים נדרשו להשלים את המלאכה בתוך יום־יומיים. קולק גם הודיע להם שההוראה שלו איננה ניתנת לביטול, ושאפילו אם שר הביטחון הכול־יכול משה דיין יורה להם אחרת – הם צריכים להמשיך במלאכה. ואז הוא פשוט ירד למחתרת ונעלם למשך יומיים, כך שאי אפשר היה להשיג אותו לא פיזית ולא טלפונית, לא לגעור בו ולא להתנגד לנעשה. וכך, באורח פלא, בתוך יומיים, כל רחבת הכותל הגדולה שאנו מכירים היום הפכה להיות מישור.
טדי קולק לקח על עצמו סיכון אישי וציבורי גדול, צל"ש או טר"ש. אפשר היה להעמיד אותו לדין פלילי ולתביעה אזרחית, אבל במעשה הספציפי הזה הוא זכה לצל"ש שייזכר לו לדורות. בלי המעשה הגדול הזה של קולק, ספק אם היינו מגיעים למצב שבו נמצא הכותל עד היום, שכמובן עבר עוד שיפוצים רבים בהמשך. ואילו בימינו, כדי להזיז אבן אחת קטנה בעיר העתיקה של ירושלים צריך אישורים מדיניים וביטחוניים ובין־לאומיים.
בתפילה לצל"ש. כאז גם היום, יש סיטואציות שבהן ההחלטות שמקבל הדרג המדיני הבכיר נעות במרחב שבין צל"ש לטר"ש. לאחר המבצע האדיר של חילוץ החטופים התמלאנו התפעלות גדולה, ובהחלט אפשר לומר שמגיע לראש הממשלה ולכל הדרג הבכיר וכמובן לחיילינו צל"ש ענקי. אבל מה היה קורה אם המבצע היה נכשל חלילה והיו נהרגים חיילים רבים ועמם החטופים? לכאורה היה אז טר"ש אחד גדול ואבל לאומי.
בימים טרופים אלו עומדות לפני ראש הממשלה והדרג המדיני סדרת החלטות הרות גורל. מהי הדרך לסיום המלחמה בעזה ולחיסול החמאס, מתי ואיך לפתוח במלחמה בצפון, איך לפתור את משבר חוק הגיוס לחרדים, ועוד שאלות שגורל האומה תלוי בהן. כובד האחריות המוטל על מנהיגינו הוא עצום, והם צריכים להחליט החלטות קשות מאוד על פי מיטב שיקול דעתם. וכמעט כל החלטה מהסוג הזה גם היא עומדת תחת הכותרת "צל"ש או טר"ש" – אפשר להצליח בגדול ולהיכשל בענק. הציבור לא יהיה סלחן במקרה של כישלון, ומצד שני לא ימחל למהססים במקרה של סיכוי טוב להצלחה. כולנו תפילה שריבונו של עולם יסייע בידיהם, ורק צל"שים יהיו מנת חלקם.