סודם של ראשי ממשלות

זכות הציבור לא לדעת. לפעמים אני חושבת על ראש ממשלתנו, שאין לו זכות לפרטיות מינימלית הכוללת תיק רפואי אישי החסוי מעיני הציבור. חוק זכויות החולה כולל בתוכו את השמירה על סודיות בכל הנוגע למצב בריאותו של האדם. לראש הממשלה אין זכויות כאלה. אבל מסתבר שזה מחיר הקדמה, כי בעבר היה המצב אחר.

ראש הממשלה לוי אשכול סבל ממחלת לב קשה בשנה האחרונה לכהונתו כראש הממשלה. הוא היה מאושפז כמה פעמים והיה חלש מאוד, אך הסתיר זאת מעיני הציבור. התקשורת שיתפה פעולה, כי כך היה מקובל בימים עברו, כך שחוץ מקומץ מקורבים הציבור לא ידע שראש הממשלה חולה. מספרים שבתקופת מחלתו היה כל כך חלש, שלא הצליח ללכת בעצמו. אנשי האבטחה שהקיפו אותו נאלצו לתמוך בו ולסייע לו ללכת, אך עשו זאת באופן שהדבר לא ייראה לעומדים מחוץ למעגל הקרוב, כך שבכל הצילומים הוא נראה הולך ככל האדם. בחורף תשל"ט נפטר אשכול מהתקף לב.

גם גולדה מאיר, שהחליפה אותו אחרי פטירתו, סבלה מסרטן במשך שנים. בשנותיה כראש הממשלה היא הייתה מקבלת טיפולים כימותרפיים שגרתיים למחלתה, והציבור הרחב לא ידע מזה כלל. אחת הסיבות להתפטרותה מראשות הממשלה, אחרי שנבחרה מחדש למרות כישלון יום הכיפורים, הייתה מצבה הבריאותי. גם אז לציבור היה אסור לדעת את זה, עד שנפטרה שנים ספורות אחר כך.

הטיפולים כסדרת יופי. באופן הפוך לגמרי נהג יוברט המפרי, שהיה חבר הסנאט וסגן נשיא ארצות הברית. ההורים שלי העריצו אותו כי הוא היה אוהב יהודים, כמו חלק ניכר מהדמוקרטים של אז. כאשר התברר להמפרי שהוא חולה סרטן סופני, הוא הודיע על כך בפומבי בפגישה רחבה של ידידים, תומכים ועיתונאים. הוא נאם על כך בפני הסנאט, ומינף את מחלתו לחיזוק ההשתתפות הממשלתית בטיפול בחולים כמוהו. באחד מנאומיו האחרונים טען שמבחנה המוסרי של ממשלה הוא כיצד היא מתייחסת לאלו שבשחר חייהם – הילדים, לאלו שבדמדומי חייהם – הקשישים, ולאלו שבצל חייהם – החולים והנכים. המשפט הזה הפך ברבות הימים לסיסמה. את שבועות חייו האחרונים ניצל המפרי לשיחות התפייסות עם אויביו הפוליטיים לשעבר. בימי מחלתו הוא נהג לעבור מחדר לחדר בבית החולים ולעודד מטופלים אחרים. אחד מיריביו הספיד אותו ואמר שרבים מנסים ללמד אותנו כיצד לחיות, אבל המפרי לימד את כולם כיצד צריך למות.

יש לי חברה טובה שעוברת כעת טיפולים בעקבות מחלה. היא הפכה את התקופה הקשה של הטיפולים להפנינג, והיא משתפת בכל שלב ושלב בעין טובה וחומלת. בקבוצת הווטסאפ של עדכונים משמחים אנחנו מקבלות ממנה תמונות כאשר היא חובשת כובע קרח וכפפות וגרבי קרח למניעת התקרחות בזמן הטיפולים. היא מזמינה אותנו לראות תמונות ולשמוע חוויות מהפיקניק האחרון שהיא עושה עם משפחתה, לפני שייאסר עליה להיחשף לשמש. אנחנו מלוות אותה לתספורת ולטיפולי שיניים והיא מתארת את זה כסדרת יופי. אנחנו מתוודעות למטפלים משלימים, בהם חב"דניק שמטפל בשדות אלקטרומגנטיים. כל בדיקת הדמיה מתוארת בפרוטרוט עד שאני מרגישה כאילו הגיליון הרפואי שלה פתוח בפניי. היא תמיד מחפשת את הדברים הטובים והמעצימים, ובעצם ביומן המסע שלה היא נמצאת במקום של SPECTATOR. היא מתבוננת על המתרחש מבחוץ באופן שכלי מאוד, ולדעתי זה מעניק לה תחושת שליטה. אבל השיתוף גם מאפשר לה מעטפת של תפילות ושל ציפייה לטוב. אני בטוחה שבחלוף הטיפולים, כשתחזור לאיתנה, היא תחבר ספר עמוס שיכלול את יומן המסע שלה ותעביר סדנאות העצמה, ותעניק בכך השראה למטופלות אחרות.

סגירת מעגל במחלקת השיקום. יש לי אחיין יקר שהוא סיפור של נס רפואי גלוי. הוא נפצע אנושות במלחמת צוק איתן והיה מאושפז חודשים ארוכים בשיקום בתל השומר. ברוך ה' הוא השתקם, הקים משפחה, וסיים בהצטיינות תואר שני בלימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה העברית. כעת הוא עובד כפסיכולוג במחלקת השיקום שבה אושפז, ומטפל בחיילים הלומי קרב. זאת סגירת מעגל מדהימה, והוא אכן מצליח להעניק כוחות מתוך הזדהות, שהרי אין חכם כבעל ניסיון.

כל כך חשוב להשתמש בניסיון חיים כדי להיטיב עם האחר ולמנף משבר לשליחות, ויש בינינו כל כך הרבה אנשים שיכולים לעשות זאת. אני פוגשת נשים רבות שכלל אינן מודעות לכוחות שיש להן, וזאת הסיבה שאני נהנית לראיין נשים באולפן ערוץ 7. הפינה שלי היא מקום מפגש עם נשים גדולות שאני בוחרת בפינצטה, וזאת זכות ענקית. חלק ניכר מהנשים מהססות, "מה יש לי לתת? על מה נדבר?" אבל לאחר שכנוע קל רובן מתרצות ועושות זאת בגדול. אני יוצאת מורווחת מהתובנות של האורחות שלי ומהחוויה האנושית של ההיכרות איתן, והן הופכות להיות מחברותיי הטובות. מטרת התוכנית היא להושיט יד ולגעת בנשים אחרות שאולי נמצאות כעת בצמתים שבהם עמדו האורחות שלי זה מכבר, כאשר הן לא מרגישות או לא מאמינות שיש אופק לקימה מהמשבר. כשמסתכלים על הדברים בפרספקטיבה של זמן, אפשר להרגיש שגם אם השבר לא דוהה בלב, בחיי היומיום יש הרבה אור חדש שמאיר. בגלל שאני מכירה בכוחו של הזמן לרפא, אני נזהרת שלא לראיין נשים שעברו זה עתה משבר. ובכל זאת יש כל כך הרבה נשים צעירות ועוצמתיות שהצטרפו למשפחת השכול לאחרונה, ומצליחות לרגש את כל עם ישראל בגודל שלא הכרנו.

למה להגיע למיונים. הודעת הדואל ביקשה שאגיע למשך יממה שלמה למכון מסר, המרכז הארצי לסימולציה רפואית, בבית החולים שיבא בתל השומר. היום הזה היה מיועד לבוחנים פוטנציאליים במבחני הקבלה ללימודי רפואה בבתי הספר לרפואה בארץ. לקחתי יום חופש מהמרפאה, כי הייתה לי הרגשה שיש פה משהו חשוב. דור ההמשך של הרופאים הוא נושא שראוי לתרום בו. ההשתלמות הייתה מעניינת, וכללה סימולציות סביב דילמות אנושיות מאתגרות. אבל פרט אחד לא נתן לי מנוח: הייתי הרופאה הדתית היחידה בקהל שמנה כ־40 איש. זה היה המצב לפני 40 שנה, כשלמדתי רפואה. אבל היום? האם עצם זה שאני הדתייה היחידה בקבוצה מצביע על כך שחשוב מאוד להגיע למיונים הללו, כדי למנוע הטיה תרבותית אפשרית כשאישה עם שביס ובטן הריונית תגיע להתראיין? הרי גם אני הייתי שם. ואין חכם כבעל ניסיון.