סבתא יולדת

המוסיקה הזאת. היא משכרת. התגעגעתי אליך. לילות כימים, שבתות וחגים, היה זה ביתי- ובין ציר לציר רקמתי חלומות של חיים רווי אדרנלין, לגעת בשמיים ולהרגיש את טעם 'בראשית ברא'. תחושת האומניפוטנטיות. חיים  מופיעים בקצה אצבעותיך.

השבוע נכחתי בלידת בתי. היה חלום. בדרך כלל אני דרוכה, מתבוננת במוניטור על הדופק העוברי בחשדנות, בוחנת את תדירות ועצמת הצירים, ומחכה לפקיעת המים בדריכות. להיות אימא ,רופאת נשים ,בלידת בתך, זאת חוויה מאתגרת. אני לומדת ענווה. וטובה היא השתיקה. הקול הפנימי לוחש לי- תני למיילדת לעבוד ותזוזי הצידה. כעת- את אימא. וזה המון. פשוט תרשי לעצמך להרפות. אז אני מרפה. ונושאת תפילה חרישית. ומתענגת על הניחוח ועל המוסיקה ועל הנגיעה בשמיים.

מי שלא חווה את רקמת החיים של חדר הלידה, לא חווה קסם מימיו. דופק החיים הפועם מכל עבר, ריחו של הרך הפושט ידיים לעתידו העלום ותפילות. כמה תפילות.

את כל זה עזבתי. וזה לא היה קל. עבודת המרפאה היא סיזיפית, ואין את הלוקסוס של עבודת צוות. ואין את ה'היי' המטריף שמרגישים כשצווחת הגאולה פורצת לתוך חלל החדר. .

אבל ללוות זוג שטרם זכה לגעת בחלום זה לא חשוב פחות. רק אין זוהר. ואין רטט. וצריך סבלנות. תשלחי את לחמך על פני המים ותתפללי. ועוד נכונו לך תשעה חדשים של ציפייה דרוכה עד לבשורת הלידה המיוחלת.