פורסם בערוץ 7 | כ"ב אב תשע"ח 3.8.18
שנת תשל"ד. מסיבת חנוכה של שבט שובה, בני עקיבא סניף צפון, במרפסת רחבת הידיים של דירת הורי בנווה אביבים. בסיפורי הנוסטלגיה שלי על משברי העלייה שחוויתי, [מעטים במספר], האירוע הזה מככב בגדול.
הייתי עולה חדשה טרייה בתיכון צייטלין, וחברתי הטובה רצתה מאוד להכניס אותי למעגל ה'חברה'. אז עלה בה רעיון יצירתי – לקיים את המסיבה של השבט אצלי בבית, כדי להפוך אותי לחלק מרכזי בהוויה השבטית. אבל המסיבה הזאת רק הרחיקה אותי, כשבעקבותיה נאספתי לחיקו של הסניף המקומי של הצופים הדתיים…
ה'חברה' של השבט הצליחו להפתיע אפילו את הוריי שהיו רחוקים מההגדרה של 'דוסים', בהתנהלות החופשית בין המינים ובריקודים המעורבים. הם היו מזועזעים.
אבל זה מה שהיה פעם. מאז, גלגלי הגאולה קדמו אותנו במדרגות הצניעות וההפרדה.
האיש נוהג אף הוא לספר לילדינו בפאתוס, כשהוא רוצה להדגים איך הציבור שלנו מתקדם תורנית בצעדי ענק: 'אתם יודעים שבצעירותי בבני עקיבא רקדו מעורב!'.
זה מה שהיה פעם. ואילו היום, גלגלי הגאולה מסתובבים, ובגאון. אנחנו עטים קדימה.
אז איך יתכן שבחתונות של בחורים שטעמו את טעמם הענוג של ש"ס ופוסקים במשך שנים במכינות ובישיבות, לאחר כמה סיבובים של ריקודים נפרדים מוסרות המחיצות, והפריצות חוגגת….
אני תמהה. תמיהה כואבת, האם גלגלי הגאולה עושים 'אחורה פנה' וחוזרים ברוורס לתחילת המסלול? כמדומני שלא. ממש לא. כי אנחנו מתקדמים.
יתכן ומדובר על לחץ של קרובי משפחה הרחוקים מתורה וממצוות, ואולי אופנה הזויה וחולפת.
אבל מה עם הלהקה? היא בעצם שותפה פה לדבר עבירה. היא יכלה לסרב לנגן אל מול פריצות שכזאת .אז תדעו שישנן להקות שמסכימות לנגן רק אל מול מחיצה, ומסתבר שזה מקשה עליהן עסקית. אני קוראת לתמוך בהן, באופן פרטי – להעדיף אותן על פני אחרות – וגם באופן ציבורי, וכך להמשיך להניע את גלגלי הקִדמה.
כי אנחנו, אנשי הציבור התורני-לאומי, אצים בצעדי ענק קדימה. ולא נסוגים.