שכחנו את הסוכרזית. כשהילדים היו קטנים לא היה סוכר בבית. במקומו היה סוכרזית. אני יודעת שיש מכם שירימו גבה, שהרי סכרין הוא לכאורה לא סמל הבריאות. אבל חסנו על שיניהם של הילדים וגם על הארנק הצמוק שלנו כאברכים. אם נדמה היה לנו שאנחנו עושים צעד בהשפעה על הרגלי הבריאות של ילדינו באמצעות מניעת מאכלים מתוקים – טעינו בגדול. אז היו פעמים שתפסנו חלק מהם מלקקים סירופ מוקסיפן, כי הם היו חסוכי מתוקים. והיום, כשאנחנו באים לבקר אותם בבתים שהקימו ומוגש לנו קפה, תמיד תצטרף גם התנצלות על כך שהם שכחו לקנות סוכרזית. אבל יש דברים שאנחנו יכולים ללמוד, למשל שילד לא אשם בכך שהוא סובל מהשמנה. זה לא כוח רצון ירוד ולא כשל באופי. ממש לא.
יש סטיגמות המטילות אשמה על הסובלים מהשמנה. כ־30 אחוזים מהאוכלוסייה בישראל חיים עם השמנה מעבר לתקן ברמה מסוימת. אבל קשה לנהל שיח רפואי אודות השמנה, בגלל התפיסה הרווחת שהכול עניין של כוח רצון. ולא היא. במדינת ישראל מחלת ההשמנה נפוצה יותר בקרב אוכלוסיות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, בחברה החרדית ובחברה הערבית. יותר זול ומהיר לקנות ג'אנק פוד, וגם חדר כושר או התעמלות ארובית במים מצריכים כסף. פעמים רבות הסביבה היא שמטמיעה הרגלים לא בריאים, וזה מתלווה לנטייה פיזיולוגית. כשהיינו אברכים צעירים הייתי קונה ופלים פשוטים של ארבע חבילות בעשרה שקלים ומיעטתי לקנות פירות, ולילדים זה היה חסר. היום אני מכה על חטא.
לבקר את מודל היופי הקיים. אולם אין ספק שהנזק הבולט ביותר של ההשמנה הוא דימוי הגוף השלילי שהיא גורמת, בעיקר אצל בני ובנות נוער. כ־50 אחוזים מבני הנוער בישראל מצהירים שהגוף שלהם לא עומד בסטנדרטים שהם רואים ברשתות החברתיות. ישנם אתרים ברשת שמטרתם היא חיזוק דימוי גוף חיובי אצל נערות באמצעות שיח קבוצתי וחברתי, הכולל גישה ביקורתית למודל היופי הקיים, הכרת השונות הטבעית בין בני אדם, העצמה אישית וחברתית והיכרות עם השינויים הרגשיים והגופניים הצפויים בגיל ההתבגרות.
אבל האמת היא שצריך להתחיל בטיפול בנושא עוד קודם. אנו נוטים לחשוב שבעיות בדימוי הגוף משפיעות על ילדים בגיל ההתבגרות, אך האמת היא ששורשי התופעה מתחילים להתפתח בגיל מוקדם יותר, וחשוב שהורים יהיו מודעים לכך ויעצרו את התהליך. מחקר שנעשה בבריטניה בשנת 2016 הראה שאצל ילדים בגיל שש עד עשר כבר החלו חרדות בקשר לדימוי הגוף, ואפילו בגיל שלוש עד חמש יש לתופעה נוכחות לא מבוטלת. למה לא? הבובות מיוצרות תמיד עם גוף צר ובכל המשחקים והספרים ישנן דמויות מושלמות. כמה חשוב לגדל ילדים שירגישו בנוח עם הגוף שלהם, ולא יסבלו מבעיות דימוי וביטחון עצמי נמוך בגלל עודף משקל.
חשוב שלא נתמקד במראה החיצוני של הילדים שלנו, וכמו בכל נושא, הדוגמה האישית שאתם נותנים היא בעלת השפעה רבה על דימוי הגוף של הילדים. אם נבקר את עצמנו בקול על כל קילוגרם עודף שלנו, הילדים יקלטו ששמן זה שלילי ודימוי הגוף שלהם יהיה בהתאם. מחקר משנת 2015 הראה שילדים בני חמש עד שמונה שחשבו שאמא שלהם לא מרוצה מהגוף שלה היו בסיכון גבוה יותר לסבול מדימוי גוף שלילי גם לגבי עצמם.
כדי לעודד את הילדים לראות את גופם בדימוי חיובי כדאי לקנות להם בגדים שמחמיאים להם ולהחמיא להם על לבושם ועל הופעתם, ולא רק על מד הצניעות שלהם. באופן כללי יש לחזק את הביטחון העצמי שלהם. חשוב להדגיש שדימוי גוף שלילי עלול להתפתח לא רק בגלל בעיות משקל אלא גם בשל צבע שיער חריג, נמשים, גובה ומאפיינים אחרים שהילדים שלכם מתביישים בהם.
קמטים הם מחמאה. גם הגיל עלול לעשות לא טוב לדימוי הגוף החיובי, כמו קווי ההבעה שאנחנו פוגשים במראה. העור הוא האיבר הגדול ביותר בגוף שלנו, ויש לו תכונות בוגדניות. הוא מסגיר את גילנו יותר מכול. הוא האיבר היחיד שמתכווץ עם הזִקנה, כאשר שאר האיברים מרשים לעצמם ליהנות מרפיון. העור משמש כמין מפה של הנאה ושל כאב. קמטוטיו יספרו לנו את סיפור חיינו, האם הרבינו להלבין שיניים או שמא לכווץ גבות ומצח. יש נשים שמתבוננות במראה ושוקעות בגעגועים לימים שחלפו ואינם. אני דווקא חושבת שהקמטים הזערוריים הנחזים כבר פה ושם הם ציורי התבונה של אישה שחוותה את טעמם של ימים רבים. אגב, האגודה למלחמה בסרטן יודעת לגעת בבטן הרכה ומשתמשת בדימוי גוף נשי ביציאתה למלחמה בנזקי העישון. היא עיצבה פוסטר ובו מודגמים קמטוטי העור הצפויים להופיע בעקבות העישון, שנראים ממש כנייר פרגמנט מחוספס.
אז מה יכול להצעיר את עור פנינו? קצת עודף משקל. כן, בגיל המעבר המבנה העגלגל מסייע בשימור מראה עור צעיר, רענן וחלק, בשמירה על חוסנן של העצמות, ובעיקר בשמחת החיים הכללית. וכדי להוסיף שמחה ובלי להתחשבן עם שר הקלוריות, המחקר מספר שכדאי לצרוך קקאו מדי יום לשיפור התפקוד הקוגניטיבי, הקשב ומהירות הדיבור – אימת כל מכסיפי השיער באשר הם.
כולל פנסיונריות. אומנם מבחינה ביולוגית (ורק מהבחינה הזאת) התחדשות התא פוחתת עם הגיל. תאי הגזע פוחתים במספרם ומאבדים את יכולתם להתחלק ולהתחדש, כך שתפקוד התא יורד. גם התקשורת הבין־תאית מואטת עם העלייה בגיל, דהיינו התאים נהיים פחות חברותיים בינם לבין עצמם. לכל אלו יש פתרון חלקי לפחות: שנהיה אנחנו חברותיים יותר, שנחיה חיים שלמים ומלאים. אני מזמן טוענת שאין מספיק פעילות חברתית לנשים באמצע החיים ובגיל השלישי. צריך לייסד כולל פנסיונריות, לשם שמירה על ריענון תאי החומר האפור וחיזוק הקשרים החברתיים בין תאי המוח. הנה, הרמתי כדור להנחתה לכל הקוראות היקרות שאני פוגשת במייל שלי, שמגיבות ומחזקות ומזדהות ומציעות ומחכימות ומעצימות. מי מצטרפת?