מתחת לפני המים

מי יחליף את המחליפה? חלק מהלידות שלי ילדתי בגלישה מחלוק של רופאה לחלוק של יולדת. זה היה דווקא מאוד נוח. הייתי שקועה עד לשלהי ההיריון בעבודה בחדר לידה. קיבלתי לידות, תפרתי נשים, הכנסתי אינפוזיות, והייתה זאת אתנחתא מרעננת לפשוט את תואר הדוקטור ולחבוש את כובע היולדת. אומנם כשהחלטתי לעשות סיבוב של ביקור יולדות בבוקר לאחר הלידה גרמתי לבלבול ולתמיהה רבתי אצל היולדות שאכלו איתי רק לפני כמה דקות ארוחת בוקר כשחלוק קטיפה לגופי ומטפחת ביתית לראשי, ופתאום הן רואות אותי מסתובבת בין המיטות עם חלוק לבן וסטטוסקופ. אבל הערבוב בין DUTY ל-PLEASURE, מיקס של מרחב העבודה עם המרחב המשפחתי, הוא לא תמיד אפשרי ולא תמיד מומלץ.

אצל בלהה זה היה בלתי צפוי. יהודית הייתה אמורה להיות תורנית הערב במקווה, אבל תקלה של הרגע האחרון מנעה ממנה מלהגיע, ובלהה היא הכוננית המחליפה בשעת הדחק. ומה עושה בלהה כשהיום הוא גם יום טבילתה שלה? הנה הצצה קצרה לחיי הבלנית. הדמות הזאת מופיעה באחד מהפרקים בספרי החדש 'טהורה את'. כותרת המשנה של הספר היא "טהרה וטבילה וכל מה שביניהן", ואני מתכוונת בדיוק לכך. ספר זה הוא פריו של היריון ממושך, שנרקם בעקבות תגובות שקיבלתי מקוראות של ספריי הקודמים, שיש מקום לכתוב חיבור מיוחד על הטהרה והטבילה וכל מה שסובב אותן. בספר אספתי סיפורים ואנקדוטות שקשורות לטהרת האישה, והוספתי עליהם תובנות שעלו מניסיוני הקליני.

מיילדת מתוך המים. למה כתבתי על הנושא האינטימי הזה? תקופת הקורונה חיברה אותי באזיקים למקלדת, והיא ליוותה אותי בכל עיסוקיי ומחשבותיי. עסקתי המון בשאלות של נשים שדיממו בעקבות המחלה ושל כלות שנזקקו לתוכנית לתאריך שהשתנה שוב ושוב בין סגר לסגר. התחברתי לקבוצת רופאות דתיות שעסקה בבטיחות המקוואות. עלו המון שאלות על הסיכונים הכרוכים בטבילה, וכידוע – כל החששות התבדו לחלוטין. הקורונה סולדת מהכלור של המים ומהניקיון הצח של המקוואות. אבל פגשתי גם נשים שחששו וביקשו לדחות את המחזור כדי להימנע מהמפגש עם המקווה. ליוויתי מקרוב ידידה מדהימה, שהיא בלנית באחד היישובים. היו לה שיחות של שעות עם נשים שחששו לטבול. היא הוסיפה כמה שעות עבודה ללא תמורה כספית בעקבות הצורך לחטא, להחליף ציוד וחלוקים וכפפות וליצור מרווחים בין אישה לשכנתה. וכל זה בחיוך נינוח ובהמון אהבה.

הרבה חשבתי על אותה בלנית, שיוצאת מביתה בשעות הערב, עוזבת בית הומה, לא זוכה להשכיב את ילדיה ולספר להם סיפור, מפסידה שמחות וחוזרת הביתה בשעות הקטנות של הלילה. היא מגיעה לעיתים לעומס שכורך עמו מעמסה פיזית לא מבוטלת ועבודה קצת כפוית טובה, כאשר במדרג של המשכורות היא נמצאת בתחתית השרשרת המקצועית. אבל אם נחשוב על מהות התפקיד, היא בעצם כמו מיילדת. היא מיילדת את האישה אל תוך מציאות אחרת. האישה שעולה מן המים ופוגשת את המילים "טהורה את" היא ברייה חדשה. המגע של הבלנית בידה של הטובלת ממחיש את העובדה שאירע כאן משהו, אדם חדש בוקע ועולה מתוך מי המקווה.

בלי רפואה מונעת. הטבילה היא בעצם לידה. קודם לה היריון של שבעת הימים הנקיים. אבל עוד לפני ההיריון, לפעמים יש צורך בטיפולי פריון שיכשירו את הדרך לשבעת ימי הטהרה. מעורבים בהם גורמים, והמיילדת היא הבלנית. כרופאת פריון אני מרגישה שהניסיון לסייע לנשים להיות טהורות הוא דבר מוכר – זה לחולל את התהליך הראשוני שממנו נוצרת גאולה. הטהרה היא העניין הכי פרטי ואישי שיש, אך לעיתים היא מחייבת שיתוף עם גורמים נוספים שהם תומכי הטהרה – הבעל, הבלנית, הרב, בודקת הטהרה ולעיתים גם הרופאה, האחות, ואפילו הפיליפינית. בספר החדש הבאתי את הדמויות הללו לקדמת הבמה.

אחד מהנושאים שהעליתי הוא גבולות הגזרה של הבלנית. לכאורה, פרט לעניין הטהרה, היא יכולה לעסוק לא מעט ברפואה מונעת. היא פוגשת ציבור עצום של נשים, לפעמים מדי חודש בחודשו לאורך שנים רבות, והיא יכולה לאתר שינויים באיברים מסוימים, בעיות כמו שומות בעור שעלולות לבשר על מחלת הסרטן, שטפי דם חשודים בגוף האישה ועוד. ולמרות זאת הצגתי את דעתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל שביקש שהמקווה יהיה משכן של נחת ורוגע ושלווה, ולא מוקד של רפואה מונעת. ולכן עלונים של האגודה למלחמה בסרטן בנושא מניעת סרטן השד לא מצאו את דרכם למקוואות, למרות החשיבות הגדולה שלהם.

עוד מעלה הספר סיטואציה מוכרת של זוג שאמור לנסוע לשבת כשזה נופל בדיוק בליל הטבילה. מה עושים? ונשות החאקי שצריכות להנדס את הטבילה לחמשוש הקרוב. הקדשתי פרק שבו אני מתארת את המבוכה של אישה בגיל המעבר שצריכה לטבול וחוששת לפגוש במקווה את בנותיה או כלותיה. ויש גם פרקים על טבילה במצבים של מגבלות גופניות, אישה מגובסת או אישה הסובלת מטרשת נפוצה – נשים שמוגבלות בתנועה וזקוקות לרגישות מיוחדת של הבלנית. וגם על מחלות שקופות כמו מצב של דיכאון אחרי לידה, האם הבלנית תקלוט בעיני ליבה את צרכיה המיוחדים של האישה הזאת?

קליניקה ליד בית המקדש. אחד המצבים הכי מתסכלים לאישה ולכל תומכי הטבילה שסביבה הוא הפרעה הנקראת OCD – נטיות אובססיביות. אצל גברים זה יכול להתבטא בחזרה על המילים בקריאת שמע פעם אחר פעם כדי לוודא שהן נאמרו כראוי, או נטילת ידיים שוב ושוב מחשש לחוסר נקיות לפני האכילה. אצל אישה עם עצבנות הלכתית, כפי שמגדיר זאת הרב בורשטיין, זה מתבטא בכך שהיא לא שקטה שאכן היא טהורה. בימים שלפני הטבילה היא פונה לבודקת ההלכתית, לרופאת הנשים, לרב ולרבנית, וכשהיא סוף סוף מגיעה ליום הטבילה היא מתעכבת זמן רב בהכנות וטובלת ושוב חוזרת לטבול כי היא חוששת שלא טבלה כראוי. והבלנית הסבלנית ממתינה, וגם בעלה שלמד להתאזר בסבלנות במשך השנים.

אנו מתפללים כל יום שייבנה בית המקדש בקרוב. אז הטהרה תחזור להיות עניין כללי ויומיומי באומה כולה, כשטהרת הבית היהודי תהיה רק חלק מחיים מלאים קדושה וטהרה – הכהן יטבול לפני אכילת תרומה, ואנחנו נטבול לפני העלייה לבית המקדש. ואז אגשים חלום עתיק: סמוך לבית המקדש אקים קליניקה לרפואת נשים ואעסוק בסיוע לנשים להיטהר כדי לזכות לעלות לבית המקדש, ונאכל שם מן העולות ומן הזבחים.

פורסם בערוץ 7