פרשת ויחי מסתיימת בברכות הנפלאות שיעקב מברך את בניו. שלושת הראשונים מקבלים תוכחה, ראובן על שהיה 'פחז כמים', ושמעון ולוי על אפם ועברתם הקשה, אבל האחרים מקבלים ברכות ונבואות מרגשות לקראת העתיד הרחוק.
וכך גם עם דן: 'דָּן יָדִין עַמּוֹ .. יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר'. למרות שהוא מהצעירים בשבטים ומבני השפחות , דן ישתתף בהנהגת עם ישראל וינצח גדולים וחזקים ממנו. הוא משול לנחש קטן במידותיו ובעל גוף רך וחלש, שבכוחו להפיל סוס ורוכבו. ברכה יפה.
אבל כאן יעקב מוסיף עוד משפט 'לִישׁוּעָתְךָ קִיוִּויתִי ה". יתכן שזו תפילה הקשורה לדן –בהתבוננות הנבואית של יעקב דורות רבות קדימה, הוא פגש נקודה בה שבט דן, צריך סיוע מיוחד מאת ה', אצל שמשון הגיבור, ולכך יעקב מתפלל: 'לישועתך קיוויתי ה".
אולם יתכן והברכה מכוונת למשהו אחר לגמרי. אולי הרגיש יעקב אבינו הזקן ושבע הימים, בהיחלשות של כוחותיו הגופניים והרוחניים, וכך, כדי להמשיך את הברכות לבנים הוא זקוק לסייעתא דשמיא, ועל כך הוא אומר 'לישועתך קיוויתי ה".
תוך כדי שיעקב מראה את כוחו הרוחני הענק , וברוח פיו יגלגל את ההיסטוריה שתתחולל עוד שנים רבות, הוא משנה כיוון ומפנה את דבריו מברכה לאדם לתפילה לשמים. זהו השילוב המיוחד של הביטחון וההשתדלות. גם כאשר קיימת לאדם ברכת האב הזקן, הנביא, ודבריו לא ישובו ריקם – ראוי שיזכור מי הוא הריבון , ורק לו הישועה.
אבל יש עוד התבוננות לגבי שבט דן. פעמים שאשה מגיעה אלי בפנים נפולות- היא רוצה להרחיב את המשפחה וריבונו של עולם לא משתף פעולה. ואז אנחנו משוחחות על המשפחה שזכתה לבנות ואני מעירה את תשומת ליבה לכך שדן היה בן אחד- חושים, אבל לבסוף הוא היה אחד השבטים הגדולים. ואילו לבנימין היו עשרה בנים שנקראו על שם יוסף אחיו האהוב, והוא היה שבט יחסית קטן. אנחנו רואים שהסיפור רק מתחיל בילדים שלנו. שרשרת הדורות תימשך ולכן צריך להתפלל גם על ילדינו שיבנו בתים ויזכו לפרי בטן וכך לדורי דורות. גם אם התפילות שלנו היום אולי לא נענות לכאורה, השפעתן תופיע בדורות הבאים. יש לנו בטחון בברכת ה' גם אם נראה כי ההשתדלות שלנו לא צלחה.
כרופאה, אני רוקדת על הגבול הדר שבין חובת ההשתדלות לבין חובת הביטחון. כל עניין מלאכת הרפואה הוא להיטיב עם המציאות, לפעול עם א-ל, 'לא תוהו בראה- לשבת יצרה'.
אשרינו שאנו חיים היום, ברבע האחרון של האלף השישי, כאשר שערי החוכמה נפתחו, והידע הרפואי והמדעי רחב ומדויק יותר מאשר אי פעם. נראה היה שהמגפה העולמית של הקורונה מדרדרת אותנו אחורה, לימים בהם העולם האנושי היה עבד לטבע, כפוף לפניו. נכנע מפניו.
אבל חברו יחד מומחי הארץ ואומות העולם, וירולוגים, ואימונולוגים, ומומחים לזיהומים, ופרמקולוגים, ורופאים, ובזכות החכמה שנתן בהם ה', ועמל רב, פתחו חיסון.. השילוב הזה של חוכמת האדם, פקחות עם הערמומיות הנדרשת ,כנחש עלי אורח, ביחד עם האמונה השלמה שהבורא הוא זה שמנהל לנו את הבירה-הוא המסוגל לנצח כל רע.
מול עינינו מתגשמת ברכת ה'- 'וכבשוה…' , עם כל הפיתוח הטכנולוגי שמיטיב אתנו. ארגז הכלים שלנו משלב גם 'נחש עלי דרך' וגם ציפייה אמתית לישועת ה', ואין שום סתירה בין השניים .'כימים ההם בזמן הזה…