לאבות ולאמהות שלנו – היו אהבות יפות

הם היו חברים עוד מימי הסניף. הוא מדריך והיא קומונרית. הייתה איזו שהיא קרבה משפחתית ברקע. והנה הם עומדים נרגשים, על סף מפתן של חיי נצח. האמת היא, שאברהם אבינו ושרה אמנו היו סוג של 'חברים מהסניף'. הם הכירו, הם באו מאותה המשפחה. הכול היה מוכר כל כך. בטח בה לב בעלה, ונודע הוא בשערים. אבותינו חיפשו נשים כמעלתם. שרה הייתה ראויה לאברהם, איש החסד, על טלטלות מסעות התשובה הגדולות. זאת הייתה זוגיות של חברות וקרבה.

ליצחק אבינו יועדה אישה שתצטיין בחסד, ותגמול לגמלים של אליעזר, ואכן – היא עברה בהצטיינות יתרה את מבחן החסד. פה נרקם קשר השדכנות הראשון בתולדות העולם. יצחק כלל לא היה בתמונה, כשאליעזר הכריע שרבקה היא הראויה לו. הכול נסגר עם אביה ועם אחיה. ואכן, כשראתה אותו לראשונה, נפלה מהחמר, מרוב התפעמות. הקשר ביניהם מוסתר מעינינו ונאלם מאזננו אבל דווקא זה מה שמייקר אותו. קשר עמוק. יציב. ורבקה הייתה האח והיחידה לו עד סוף ימיו. זאת הייתה זוגיות של ביטחון.

האהבה בין יעקב לרחל הייתה אהבה רומנטית קלאסית. אהבה ממבט ראשון, מבט פנימי אל תוך הנפש. מפגש ליד הבאר והוא הרגיש שזהו זה. שורש נשמתו. ויעקב היה מוכן לשלם מחירים. והיו בעיניו כימים אחדים, מרוב אהבתו אותה.. שלא נטעה-אהבה רומנטית היא חשובה בזוגיות. ויש את לאה. אם הבנים. היא זו אשר הקימה את בית ישראל. זאת זוגיות של מחויבות. את כל שפות הזוגיות אנחנו מבקשים לשלב בחיינו המשותפים – וזאת אהבת עולם.

אבל כשיוצאים לדרך, זה משהו אחר. זאת התאהבות. נצנוץ הכוכב בשמיים זוהרים. בועות סבון ומלמלות וחיוכים מבוישים. אנחנו מסונוורים. וטוב שכך. אחרת, ייתכן ולא היינו מתחתנים. וזה נצרך גם כדי שנצעד לתוך מסלול האהבה, עם המהמורות, העליות והמורדות, מבלי להתנדנד. שלא ניפול.

וזה בדיוק כמו האהבה שיש לנו לתינוק שזה עתה נולד. אנחנו חווים מולו 'וואו' אחד גדול. ריבונו של עולם יצר אותו כל כך רך ומתוק ואכיל, כדי שנתאהב בו ונתמסר לטיפול הסיזיפי שדורש התינוק, שלא מרפה כשהוא רעב, ומצפה למלוא המענה. אבל הכוחות האמתיים תידרשנה כשיגדל, ויתפוס עצמאות.

בואו נראה אותך אז- מלטפת ומחבקת ומוקסמת מיופיו.. וכך גם בעבודת ה'. אן חוזר בתשובה שלא מציין את האורות והברקים שהוא ראה בחוויית השבת הראשונה שזכה לפגוש. וזה נפלא. וזה באמת מהמם. אבל מתי נבחנת אהבתו לה' יתברך? בקיום המצוות מידי יום ביומו, תמידיים כסדרם, כשהשמיים ערפיליים.

כל אחד וסגנון האהבה שלו. כל אחד ושפת האהבה שלו. את זה למדנו מאבותינו. אז מי אנחנו שנחשוב אחרת?