התפילות שלנו מלאות בזיכרונות שלנו ושל אבותינו על שיעבוד מצרים ועל היציאה לחירות. הניסים הרבים שבהם העניש ה' את פרעה ועמו, ובעיקר עשרת המכות, באו להוכיח שהטבע עצמו אינו אלא כלי ביד ה', ומי שאמר לשמן וידלק הוא יאמר לחומץ וידלק, ומי שאמר לשמש לזרוח יוכל גם לעשות חושך גמור שלושה ימים רצופים עד שלא יקום איש ממקומו שלושת ימים.
אבל בכל הדורות היו אנשים, גם יהודים, שקשה היה להם עם זה. אחד המפורסמים שבהם (לרעה) הוא הפילוסוף היהודי שפינוזה שחי בהולנד לפני כמה מאות שנים, אבל שמו נישא בהערכה או לדיראון עד היום. עיקר ה'תורה' שלו היה שהטבע עצמו, המהלך הטבעי של העולם, החוק הקדמון הזה שממשיך ונוהג יום אחרי יום ושנה אחרי שנה ודור אחרי דור, הוא למעשה ריבון העולם, ואין שום ריבון מעליו. בתפילה 'זכר ליציאת מצרים' אנו למעשה מכחישים את דבריו, ונותנים יד לכל הדורות שלפנינו ולכל הדורות שאחרינו שמאמינים באמונה שלמה שיש מנהיג לבירה.
אם נתבונן נראה, וכבר עמדו על כך הוגים יהודיים בכל הדורות, שמכות מצרים פוגעות למעשה בכל מה שהאדם המצוי סומך עליו כקרקע המוצקה שעליה הוא חי ועליה הוא ימשיך לחיות. בדם מתברר שהמים הם לא מוצר מובן מאליו, בצפרדע – חיי היום יום שלנו יכולים להיות בלתי נסבלים; הכינים מבטאים את חוסר האפשרות שלנו לשלוט על כל הרמשים שסובבים אותנו ועלולים למרות קטנותם להתגבר עלינו [ מוכר בעידן הקורונה?]; הדבר מסמל מחלות שאין לנו שליטה עליהם בבעלי חיים וכך מלמד אותנו השחין לגבי האדם; הברד והאש המתלקחת בו מונעים כל הגנה מהיקום שמעלינו; הארבה מביא עלינו סכנות מקרוב ומרחוק, ומלמד אותנו שאין לנו לאן לברוח; החושך מונע מאתנו כל אפשרות לפעול; ומכת הבכורות, בה מבחין הקב"ה בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור, חותמת את מערכת הידיעות האלו בבירור הגמור שאין עוד מלבדו. מי שאומר בקידוש 'זכר למעשה בראשית' ואחר כך 'זכר ליציאת מצרים' ומתכוון למה שהוא אומר – מכניס את האמונה שלו בבורא עולם לתוך כספת פלדה שמורה ומוגנת לכל ימי חייו, ואם יזכה – גם לכל חיי בניו ובני בניו.
פורסם בגילוי דעת לפרשת בא תשפ"ב