admin
היה זה לפני שלושים וחמש שנה. הייתי אז סטודנטית לרפואה בהדסה. עמוסה עד הצוואר עם חיי משפחה תוססים, לימודים אינטנסיביים ונסיעות בטרמפים, כאשר אני גם בהריון מתקדם.
אבל כל זה היה לא רלוונטי לחלוטין בעיניו. ד"ר אלי שוסהיים החליט לשלוח אותי למשימה מאתגרת; וכשהוא מחליט, קשה מאד לסרב, מסתבר. האמת היא שמאד חששתי והיתה לי סיבה טובה לכך. הוא ביקש ממני להופיע בדיבייט בתכנית טלוויזיה בעריכתה של אילנה דיין בנושא הפלות מלאכותיות.
אבל ד"ר שוסהיים, הכין אותי בעוד מועד לראיון ובעצם העניק לי מתנה לחיים שליוותה אותי בכל הראיונות העתידיים שלי. וכך, למרות שהתארחתי לצד מרואיינים בעלי ניסיון ורהוטי לשון שעמדותיהם מבוררות ומנומקות היטב, אני חושבת שהצלחתי במשימה.
וכל זה בזכות אותה סדנת תקשורת קצרה שהעניק לי ד"ר שוסהיים. דבריו הסתכמו במילים הבאות: 'חנה, לא משנה כלל מה ישאלו אותך. את תגידי את מה שתכננת להגיד'. המשפט הזה מלווה אותי עד היום.
בארץ, שיעור הפסקות ההיריון היזומות נחשב לנמוך ביחס לארצות המערב, ובכל זאת, פונות כ-20,000 נשים בשנה לוועדות ומעל לתשעים אחוז מהבקשות מאושרות. אחת הבעיות המרכזיות שמעודדות את המגמה הזאת היא הרפואה ההגנתית. אימת עורכי הדין מכריעה, וכך הרופא המטפל צריך להיות מאד אמיץ כדי לעמוד מנגד.
כשמדובר במום עוברי, זאת קטגוריה נפרדת, שאגודת אפרת אינה עוסקת בה. ואמנם, גם מומים זניחים, כמו ריבוי אצבעות או שפה שסועה, מושלכים לסל הפניות לוועדות, כי האצבע [תרתי משמע] חייבת להיות על ההדק. כך בתי המפשט מכוונים.
ויש פה פרדוקס. כי רפואת העובר כל כך מפותחת, שניתן לראות את הנולד, ולצפות בעובר מפהק וצוחק בשלבים מאד מוקדמים של ההיריון. אז לכאורה לא מתאים כל כך לדבר על הפסקת חיים באותה נשימה. בכל הריון, יש הרי שני פציינטים – האם והעובר. בארצות הברית מדברים על זכויות העובר. יש מרכזים לרפואת עובר ומתבצעים ניתוחים תוך רחמיים בעוברים, כמו תיקון בקע בסרעפת ומומי לב, או צריבת כלי דם שלייתיים בתאומים.
בעידן בו זכויות הפרט, וזכויות הילד מונכחים בכל פורום אפשרי, הפסקת הריון הופכת ליותר ויותר בעייתית מוסרית. ובוודאי שהמודעות והסובלנות ההולכת וגוברת למוגבלות פיזית ולכל סוג של נכות, לא הולכת יד ביד עם הזכוכית המגדלת בו אנחנו נוטים לבחון את העובר כשהוא עוד בתוך הרחם.
אבל אגודת אפרת פועלת באותם מקרים בהם ישנה בעיה סוציאלית, כלכלית. מדובר ברבדים של האוכלוסייה בהם העזרה בכלכלת ההיריון והתינוק שיוולד, תכריע את הכף לחיים. באופן כללי, בחברה שלנו הגורם הכלכלי לא מהווה שיקול מכריע בהחלטה על הגדלת המשפחה. כך, גם לאחר הורדת קצבאות הילדים, לא נצפתה ירידה במספר הילדים למשפחה באוכלוסייה היהודית. אבל ישנן משפחות בהן העזרה של אגודת אפרת היא קריטית. וד"ר שוסהיים יכול לחכך את ידיו בסיפוק על כל הילדים שנולדו בזכותו.
לפני שנים, הפגיש אותי ד"ר שוסהיים, עם ספרו של ד"ר שיבא, 'ילדי המים'. הוא ייסד את בית החולים תל השומר, שנקרא ברבות הימים על שמו.
ד"ר שיבא מתאר איך בימים הקשים של ראשית המדינה, פנו אליו נשים רבות ובפיהם בקשה להפיל את עוברן עקב קשיי פרנסה. במקרים אלו הוא היה נותן לאשה זריקה ובה מעט מים מזוקקים, ולאחר חודש-חודשיים כשהאישה היתה חוזרת ועודנה בהריון, היה הוא מתנצל בפניה שהזריקה לא פעלה.
אז היה לוקח אחריות כלכלית, דואג להשיג לזוג מכונת כביסה ועזרה כלכלית בדומה לאגודת 'אפרת' היום. לימים התגאה ד"ר שיבא במאות 'ילדי המים' שזכה להציל. לדבריו, כל הזוגות שמחו בדיעבד על התרמית שלו.
כשמדובר בהצלת חייו של עובר, צריך לפעמים, להעז, כנגד כל הסיכויים. לשחות נגד הזרם. בדיוק כמו המיילדות העבריות וכך בכל דור ודור.