מהמיילדות במצרים עד המיילדות בסורוקה. מזל שלא הותרו שביתות במערכת הבריאות במצרים העתיקה כי הייתה שם עבודה מטורפת, לפחות בחדרי הלידה. המיילדות במצרים עבדו במשמרות של 12 שעות ויותר, אין לי ספק. הרי גזרת פרעה רק הובילה לכך שעם ישראל פרה ורבה עד מאוד, וכולן יולדות שישיות בלידות רגילות, ממש בייבי בום. והמצרים רואים את הקולות ואת המשפחות הולכות וגדלות ואומרים בייאוש ובידיעה "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ", והשאר היסטוריה. האויב מבין שאנחנו לא מאוחדים ואז מכה בנו, והתגובה הטבעית שלנו מימים ימימה, מאז יציאת מצרים, היא לפרוץ, לרבות, להתעצם, להתאחד ולהתמלא בגבורה. כפי שכתבה לי חברה "עם – כשעורף".
חז"ל מספרים שאחרי שנוצרה חוה "עלו למיטה שניים וירדו ארבעה", הכוונה היא שההיריון והלידה בגן עדן קרו כהרף עין. אבל בעולם שלנו הלידה לא מגיעה תוך דקה. יש ציפייה ארוכה של תשעה חודשים, תשעה חודשים של השתדלות ושל תפילה. לפעמים מקדימה את מסע ההיריון עוד המתנה ארוכה רווית אכזבות וכישלונות עד להשגת תשובה חיובית והתחלת המסע. חוה אמנו התקללה בצער ההיריון ובעצב הלידה – ובעקבותיה אנו נושאות בקרבנו את צער הלידה וגידול הילדים, וגם את האתגר הפיזי והנפשי של נשיאת העובר ברחם במשך תשעה חודשים, עד לרגע המכונן של יציאת העובר לאוויר העולם, אז מתחיל סיפור חדש. גם האב שלא התקלל בקללות חש את האתגר דרך אשתו, בהתאם לאופי שלו. יש אבות שמתעלפים בחדר הלידה מרוב הזדהות עם התהליך שקורה לנגד עיניהם. זה טבעי, בוודאי בדור שבו יש עידוד למעורבות מלאה של האב בכל התהליכים, ולאימוץ גברי של תכונות שנחשבות נשיות כרגישות וחמלה.
ויש גם לידות מאתגרות במיוחד, לידות בצל הלחימה. במהלך שבוע הלחימה הראשון נולדו בסורוקה כ־300 תינוקות, בהם שבעה זוגות של תאומים. 20 מיילדות מתוך הצוות גרות ביישובי עוטף עזה, והן חוו אובדן וחוויות קשות מנשוא באסון שמחת תורה. המיילדות שנותרו לעבוד נרתמות למשימתן באופן מעורר השראה, ביניהן כלתי שגרה בדימונה, שעובדת 12 שעות בכל משמרת.
לא עוצרים חתונה באמצע. גם כניסה לחופה דומה ללידה, וכפי שלא נעצור את תהליך הלידה בזמן הלחימה, כך לא כדאי בעיניי לעצור את תהליך הנישואין. הלידה מכאן והחתונה משם הן נקודות התחלה. הלידה מתחילה מסע ארוך של גידול וחינוך ודאגה פיזית ורוחנית לתא המשפחתי, והחתונה היא הנחת הלבנה הראשונה כבסיס ויסוד לבניין האישי והלאומי. אולמי השמחות היו פקוקים בהזמנות לתקופה הזאת של אחרי החגים, עד שהגיע הצונאמי, אסון שמחת תורה. השבוע ניגשו אליי כלה אחרי כלה בבקשה לשנות את התוכנית של הכדורים, כי החתונה תידחה. האמת היא שהמציאות הזאת מצערת אותי. דווקא כאשר יש אבל בעם, חתונה נוספת תוסיף קדושה וטוב בעולם ותבנה עוד חורבה מחורבות ירושלים בדרך לגאולתה. אני לא משווה, אבל ההורים של בעלי התחתנו בזמן השואה עם 20 אורחים בלבד, עם טבעת שקיבלו במתנה על מנת להחזיר וכמעט בלי כיבוד – והם לא הצטערו על כך מעולם. נכון שיגיעו הרבה פחות חברים כעת, אבל אחרי סיום האירועים אפשר יהיה לארגן מסיבת חתונה מאוחרת שתכלול גם מסיבת הודיה לה'. למה לדחות? צאו וראו את חתונות החאקי שמתקיימות בבסיסים עם שמחה יהודית אסלית. זאת התשובה לאויב, להקים בתים שמחים.
בשבוע שבו פרצה המלחמה נערכה חתונה לחייל שגויס בצו 8. בצל אי הוודאות, מיקום החתונה נקבע ערב קודם – אולם האירועים של היישוב שלי, מבוא חורון. בני הנוער של היישוב ארגנו את כל החתונה, כולל מפות, כלי אוכל, עיצוב, עריכה, מלצרות, ניקיון ואפילו צלם שצילם בחינם. גם צימר המתין ביישוב לזוג הצעיר לליל הכלולות. אנחנו תרמנו ספסל מעוצב לכיסא הכלה, והשמחה הייתה רבה.
מה יותר חשוב מהקייטרינג? זוג צעיר שבונה בית חדש בישראל – הבניין הזה עצמו הוא העיקר. שלושה שותפים בבית החדש: החתן, הכלה והשכינה שעמהם, לצידם וביניהם. המסיבה, התזמורת, האורחים, הריקודים, הסעודה ואפילו המתנות – הם הטפל. זה חשוב לא רק לתקופה הרת עולם כמו היום, אלא גם למקרים שבהם משהו משתבש בחתונה בעתות שגרה – כמו מזג אוויר סגרירי במיוחד שגרם לאורחים רבים לא להגיע, תקלה מצערת באולם או בקייטרינג או פאשלה של התזמורת או הצלם. על החתונה שלנו, שחגגנו עם מיץ פטל ועוגות והזמנות בכתב יד וצלם חובבני ושמלת כלה מגמ"ח שעלתה חמש לירות, כבר סיפרתי לא פעם. אז אני מדברת מניסיון.
צריך לזכור שהעיקר הוא להתחיל את בניין הבית ברגל ימין, בתקווה, בתפילה, באמונה, בביטחון ובאהבה גדולה. כל השאר אולי חשוב – אבל טפל לעיקר. והאמת שזה נכון בכלל, לא רק בענייני נישואין. לדעת מה העיקר ומה הטפל זהו כלל גדול בחיים. על זה אנחנו מתפללים כל יום בסוף תפילת "ובא לציון": "למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה". האסון הכי גדול הוא להתאמץ בנושא מסוים, פיזי או כלכלי ואפילו רוחני, ופתאום מתברר שהכול היה לריק ולבטלה, בלי שום תועלת. פעמים רבות הסיבה היא שהתאמצנו בצד הטפל ועזבנו את העיקר.
גל הילודה בדרך. עכשיו כואב לכולנו, אין ספק, אבל מעבר להר הכאב הזה מחכה לנו תקומה גדולה. אני מאחלת לנו שנזכה להבין שאנחנו מסוגלים להיות אוהבים ומאוחדים ולמלא את הארץ, פיזית ורוחנית, גם כשאף אחד לא רודף אחרינו ולא מענה אותנו. שבעים הנפש של בני יעקב הפכו לשישים ריבוא בתוך שלושה או ארבעה דורות. במהלך כמה שנים ילדו הנשים היהודיות שישה ילדים בכל לידה, בכרס אחת, וכך מספר בני ישראל טיפס במהירות. בדומה לכך קרה גם אחרי אלפיים שנה – יהדות מזרח אירופה, שהייתה זניחה בכמות ובאיכות עד המאה ה־15 בערך, זינקה פתאום במספרה, ותוך מאה שנה היא הפכה לאזור היהודי הצפוף ביותר בעולם.
"בייבי בום" הוא מושג מודרני יחסית. אחרי מלחמת העולם השנייה היה בארצות הברית זינוק אדיר במספר התינוקות שנולדו, ומאמרים וספרים נכתבו כדי להסביר את הסיבות החברתיות, התרבותיות, הכלכליות והפסיכולוגיות שגרמו לתופעה זו. גם כעת, בשוך המלחמה הזאת, בעזרת ה' בקרוב, אנחנו צפויים לראות בייבי בום יהודי. יהי רצון שיכלו כל הנשמות שבגוף ונראה פני משיח במהרה בימינו, ומחה ה' דמעה מעל כל פנים, ורק ששון ושמחה ישיגונו וצהלת ילדים וילדות משחקים ברחובותינו, כדברי הנביא.