חפץ לב

צפוף מדי לנוסטלגיה. בקבוצת סבתושים חביבה, שנפגשת פעם בשבוע בווטסאפ, הועלתה סוגיית הרכוש של הילדים הנשואים שממאן להיפרד מבית ההורים. השיח היה ער במיוחד ומלא אמוציות. היה קול שאמר שבית ההורים היה הבית שלהם והוא ממשיך להיות הבית שלהם. ואילו הקול הנגדי אמר שכשיש הרבה צאצאים נשואים שגרים בבתים קטנים, הבית שלנו הופך להיות מחסן.

כאשר הילדים מתחתנים יש עקומת הסתגלות לחיי הנישואין. לכל אחד עקומה משלו וקצב משלו. תהליך הנפרדות יכול להיות מורכב. כל כך הרבה דברים חדשים קורים פתאום וצריך להתרגל אליהם. הסתגלות לזוגיות, למקום מגורים חדש, להרגלים חדשים וחוויות חדשות. יש צורך בנטילת אחריות על תחומים שהם לא הכירו, וחלק מהזוגות מרגישים הצפה. ייתכן שהחפצים שנשארים הם מעין חפצי מעבר שמקילים עליהם את הפרידה. יש גם ילדים עם נטייה נוסטלגית שהבית הקטן שלהם אינו מאפשר מרחב לנוסטלגיה. ובכלל, במקלטים הצפופים שבהם הם משתכנים יש אולי מקום לכיסא ושולחן, אפילו לא לסבא וסבתא, כך שאין ברירה.

אמא, מה זה במקרר? בקבוצת הסבתושים היו נשים ששיתפו בכך שהן חוו קושי בפרידה מבגדי התינוקות גם שנים לאחר תום פרק הלידות שלהן. אז הן שומרות לעצמן כמה פריטים כזיכרון מתוק לתקופה רומנטית שלא תחזור. אחת הביאה את 'מעשה בחמישה בלונים', שכולם מכירים מהגן, והסבירה שהאחיזה בבלון ושחרור האחיזה בו הם מטפורה לשחרור של כל הרגשות הקשורים לפרידה מחפצים. יש שיטות שונות העוסקות בפרידה הזאת. שיטות יפניות, שיטת המגירות, וכל אלה באים לטעון שדירה נעימה ומסודרת ונאה מרחיבה את דעתו של האדם. ויש בזה משהו.

בבית שלנו יש שקיות של בגדי ילדים שהמשפחות מחליפות ביניהן, ויש ספרים, ויש כלי מיטה ושאר חפצים, ובינתיים הבית גדול, אז לא נורא. בעלי אוהב לאגור חפצים, גם חפצים עתיקי יומין, שחוקים ושרוטים כמו מחבתות וסירים שעבר זמנם, וגם אותי… אני דווקא אוהבת לזרוק, ועדיין יש חפצי מעבר שעוד לא נפרדתי מהם. כולם קשורים לאימהות שלי. בעיקר דברים שמזכירים לי חוויות חזקות.

לפני כעשרים שנה עברתי את ההפלה האחרונה שלי בהרדמה מקומית בתוך מרפאת נשים, כך שהמבחנה עם העובר, שיועדה למסירה למעבדה הפתולוגית, ליוותה אותי הביתה. המבחנה נשארה במקרר שלושה ימים בתוך הפורמלין עד שהצלחתי למסור אותה למעבדה. אחת הבנות שלי פתחה את המקרר ושאלה אותי מה נמצא שם. התביישתי להגיד. אגב, גם תמונת האולטרסאונד של העובר הייתה תלויה בחדר העבודה שלי במשך חודשים ארוכים.

כל מי שאיכות הסביבה קרובה לליבו צריך לנסות להילחם במחלת האגירה, למשל באמצעות 'ארגון באימון'. בתהליך הזה ישנן שאלות מנחות שעוזרות לשחרר, כמו: מתי השתמשת בחפץ הזה לאחרונה? מה הסיכוי שתצטרך אותו בעתיד? כמה מפריע לך שהוא תופס מקום? איך תרגיש אם תזרוק ותחפש אותו בעתיד ללא הועיל? האם יש חפץ אחר שימלא את מקומו? והנחת יסוד פשוטה: אם עברה שנה ולא הסתכלת לכיוון של החפץ הזה, הוא בוודאי לא נחוץ לך.

כמה טונות של נייר התבזבזו על הבחירות? מסתבר שהמדינה שלנו ממש לא מתחברת לחיסכון בשימוש במאגרי הטבע. כמה עצים נכרתו לרגל הבחירות האחרונות, לדעתכם? וכמה ניירות הודפסו בזכותן? אני מזמינה אתכם לעשות תרגיל מתמטי מרתק כדי לחשב כמה ניירות התבזבזו בזכות הבחירות האחרונות.

אז נתחיל. בשביל כל רשימה הוכנו פתקי הצבעה למספר מצביעים ענקי, כאילו כמעט כל המדינה תצביע בשבילה – הרי אין אפשרות לתת לפקיד להחליט לכמה פתקים זקוקה כל רשימה, ואולי בקלפי פלונית יהיו חסרים פתקים של רשימה פלונית. לפיכך היה צריך להכין בערך 250,000,000 פתקי הצבעה שיחולקו לכל הקלפיות. יש להוסיף עליהם גם את הפתקים הלבנים, שהרי יש כאלו שטורחים לצאת מהבית רק כדי להביע את חוסר האמון שלהם במערכת בעזרת הטלת פתק לבן. גודלו של פתק הצבעה הוא 7×10 סנטימטרים, הוא מודפס על נייר במשקל 60 גרם לגיליון, ולפיכך משקל כל פתק הוא 0.42 גרם. יוצא אם כן שמשקלם של כל פתקי ההצבעה שהודפסו עמד על יותר ממאה טונות, וזה עוד לפני טעויות בהדפסה שעלולות לגרום להדפסה חוזרת של פתקים מסוימים. למשל, מיליוני פתקים של הליכוד הודפסו כאשר בשורה השנייה שלהם כתוב "בנימין נתניה לראשות הממשלה" במקום "נתניהו" עם וי"ו – וכולם נגרסו והודפסו פתקים אחרים תחתיהם.

בכמה פתקים השתמשו למעשה? בבחירות האחרונות הצביעו בערך 70 אחוזים מבעלי זכות הבחירה, שהם כחמישה מיליון מצביעים. בהכפלת משקל הפתקים במספר המצביעים נקבל משקל של שני טונות נייר בערך, שנכנסו ל־222 הקלפיות שהיו פזורות ברחבי ארצנו הקדושה, כך שלכל קלפי ממוצעת הוכנסו בין שמונה לעשרה קילוגרמים של פתקים. אם נוסיף את המעטפה האטומה שקיבל כל מצביע, שמשקלה 1.6 גרם, נקבל עוד 15 טונות נייר, ובסך הכול כעשרים טונות נייר שנכנסו לקלפיות. בשביל שהימין והדתיים ינצחו הפעם, זה היה שווה.

העצים למען הדמוקרטיה. אך כל זה כאין וכאפס מול כמויות הענק של חומרי הפרסום ששימשו לצורך הבחירות. הנתון המעודד הוא שבכל מערכת בחירות כמות הנייר שמתכלה בקמפיינים הולכת ויורדת, כי חלקים גדולים יותר ויותר מהתקציב ומהמשאבים מוקדשים לקמפיינים הדיגיטליים. אך עדיין יש כמות מכובדת של עצים שנכרתים בכל סיבוב בחירות בשביל התעמולה המודפסת. נבדק ונמצא שכל בית אב קיבל בממוצע בדיוור ישיר או עקיף בחודשיים האחרונים קילוגרם אחד של חומרי פרסום שונים מנייר. זהו אומדן גס, ומסתבר שהכמות גדולה אף יותר, כי יש גם שלטי חוצות וכדומה. בישראל ישנם בערך שניים ורבע מיליון בתי אב, מה שאומר שלתיבות הדואר שלנו נכנסו לא פחות מאלפיים טונות של מוצרי פרסום. רגילים לשער שכל טונה של נייר מיוצרת מ־17 עצים בערך, שנכרתים בהינף יד בג'ונגלים המצטמקים ברחבי העולם, ומדובר אם כן על 35,000 עצים בערך שנכרתו הפעם למען דמוקרטיה המזרח־תיכונית. מדובר בכמות נייר שזהה בערך לכמות הנייר הנדרשת להדפסת כל הספרים שיוצאים לאור במדינת ישראל במשך שנה! נקווה לפחות שהפעם הבאה תהיה בעוד ארבע שנים ויותר, לא פחות חס ושלום.