חנה החדשה

להתעורר כמו חוני המעגל. בקרוב ממש אזכה לקבל את התעודה היוקרתית מכל התעודות שקיבלתי עד היום: דרכון ירוק. את החיסון הראשון קיבלנו כמעט ראשונים במרפאה חביבה ברמת בית שמש, קצת אחרי ראש הממשלה שלנו. כמעט בירכתי בשם ומלכות על החוויה כשמלמלתי את התפילה שחיבר הרב שמואל אליהו לכבוד האירוע. ברוך שחלק מחוכמתו לבשר ודם. אשרינו שאנחנו חיים בדור הזה. אני עומדת לקלף מעליי עשרה חודשים של סטגנציה. אני מחכה ללוות את בנותיי ללידה, למשל. בכל זאת, אני הרי גם אמא וגם רופאה. אני מחכה לחבק את ילדיי ונכדיי בלי ניילון שיחצוץ בינינו. אני צופה אל עבר תקופת אחרי החגים, וכבר רואה את העומס שממתין לי בפינה. ואני תוהה אם לא ארגיש קצת כמו חוני המעגל, שנרדם והתעורר אחרי שבעים שנה. במשך שנה העולם עצר מלכת, והנה מופיע נס החיסונים שישחרר אותנו מלפיתתה של הקורונה, עת נצעד אל עולם מתוקן יותר כאנשים מתוקנים יותר, ערבים זה לבריאותו של זה.

פחות מלחמה, יותר חמלה. אבל לפני הציפייה לעולם מתוקן יותר, אני מצפה גם לפגוש חנה מתוקנת יותר. חנה של תקופת טרום־הקורונה הייתה סהרורית שמתרוצצת כה וכה בין ועדה לישיבת צוות, למרפאה ולהרצאה, אדישה לכל המתנות שממתינות לה בשדות המוריקים מול ביתה, משאירה אותם על הוֹלד לימים שעוד יגיעו, אז תוכל להתפנות לבריאות הגוף. כל כך עסוקה היא ב־doing שהיא שכחה את ה־being. כל זה למרות שבכל הרצאה היא מקפידה להדגיש את חמשת הת"וים החשובים לבריאות: תפילה, תודעה, תזונה, תנועה ותנומה. נאה דורשת ולא ממש נאה מקיימת.

אבל חנה של פוסט־הקורונה תיראה אחרת. היא עברה מטמורפוזה, גם פיזית. הצלחתי להשיל מעליי כמה קילוגרמים עודפים, כי יש לי פנאי להכין לעצמי אוכל כמו אנשים מהשורה. להקדים מחשבה ללעיסה, במקום לחטוף מאכל עלום שייבלע ויוטס דרך מערכת העיכול בתזזיתיות בין מטופלת למטופלת.

באדיבות מיס קורונה חנה זו עברה כברת דרך, תרתי משמע. אני חורשת את הנופים המרהיבים לעת בוקר חורפי. אני מטיילת בשדות היישוב. השמיים כחולים, שמש חורפית זורחת, השקדייה פורחת. על כל שדה נאה ונוף מרהיב אני מברכת בלב "שככה לו בעולמו", נויו של עולם הוא אחד משבחיו הגדולים של ריבון העולם, שזן אותנו בחן. הנוי והאסתטיקה בפלחי העגבנייה האדומים הנחבאים בין פרוסות המלפפון הירקרקות מרחיבים את הלב. וכל הטוב הזה נברא לי בתוך קורונה.

אבל זה רק פן אחד. המקלדת שלי היום מקבלת יחס חומל. בכלל, הפכתי לחנה רכה יותר, פחות מגדילה ראש ונלחמת אלא מתבטלת ומתענוות ומשאירה מרחב להוויה להתרחש בלעדיה. זו גם חנה שתקנית יותר, שמבינה שיש הגיגים שמוטב לאצור בתוכה.

העולם קפא ל־35 שנה. כשדמעותיי זלגו בלי הפסקה עת נישק יהונתן פולארד את רגבי ארצנו הקדושה, ראיתי מול עיניי את חוני המעגל. חוני נרדם והתעורר אחרי שבעים שנה, ובשביל יהונתן העולם קפא למשך 35 שנה, חצי מזמנו של חוני. והנה, הוא יוצא אל עולם מתוקן יותר, אל ארץ ישראל שהיא כל כך יפה והיא פורחת, כאדם שלם יותר. הנה הוא כאן, עומד עם כיפה גדולה וזקן עבות ליד אשתו האהובה. והוא איתנו.

ליווינו את יהונתן פולארד מאז שפרץ לחיינו עם המעצר המתוקשר שלו ורעידת האדמה שהתחוללה בקשרינו עם ידידתנו הגדולה. וכמו פצע שלא מגליד המשכנו לזכור את יהונתן שלנו בכל הזדמנות. והנה הוא כאן, מנשק את אדמת ארץ הקודש, עם כיפה גדולה וזקן של רב. כעת יהונתן יתחיל לחיות באמת. הוא בוודאי יכתוב ספרים על חייו ועל שנותיו בכלא ועל המהפך הרוחני שעבר, והם יהיו רבי מכר.

מה היה קורה אם הוא לא היה מרגל לישראל ולא היה נתפס? קיים סיכוי גדול שהוא היה מתברגן בבית קטן עם גינה ובייסמנט רחב, עובד בהייטק ותורם לג'וינט מדי פעם. אך נסיבות חייו חיברו אותו בקשר בל יינתק לעמו, לארצו ולאלוקיו, ופתאום נולד כאן יהונתן אחר לגמרי. אם נסתכל בזכוכית מגדלת ביהונתן פולארד האיש, נוכל לראות בו מיקרוקוסמוס של עם ישראל. הוא עדיין לא סיפר מה בדיוק קרה לו ומה גרם למהפך הרוחני בחייו, וכולנו מטים אוזן ומחכים שזה יקרה.

לבד בקוטב הצפוני. יהונתן היה לבדו בכלא בוטנר, ולהיות לבד זה קשה, אבל יש מתנות שמעניקה מציאות הלבד. לא רק חסידי ברסלב יכולים להפיק תועלת מהתבודדות. יש אנשים שיודעים לספר שהזמנים הקשים שבהם שהו לבד עם עצמם היו השעות המאושרות והמשמעותיות בחייהם.

גם האדמירל האמריקני צ'רלס בירד שהה לבדו במשך חודשים ארוכים בתחנת מחקר בקוטב הצפוני לפני כמעט מאה שנה. חלק ניכר מהספר המרתק 'בדד' שכתב על התקופה ההיא עוסק בחוויית הבדידות – להיות אדם יחיד ברדיוס של אלפי קילומטרים. הוא מתאר את הקושי הפיזי והמנטלי שחווה בימים הללו, לצד המסע שעשה אל עצמו. בזכות המסע הזה הוא גדל ויצא אל עולם אחר והביט בו במבט אחר, ממש כמו חוני המעגל.

הקורונה צובעת את מושג הבדידות בצבעים אקטואליים. בימים אלו גזירה של שבועיים בבידוד היא משימה בלתי אפשרית לחלק גדול מאיתנו. אנחנו רוצים לפגוש אנשים, לחוש את הרוח הנושבת, להתחמם מחיוכה של השמש, לחלץ עצמות, לגמוע ירוק, להתאוורר. כל זה רק מאדיר את ההתפעלות שלי מהאיש שהיה במאסר 35 שנה, בתנאי מעצר קשים, ללא כל מגע עם נפש חיה – איך הוא החזיק מעמד?

בין אסתר לאביטל. האמת היא שיהונתן לא היה לבד. ריבונו של עולם היה לצידו, והייתה אסתר. אני חושבת על יהונתן ואני חושבת על אסתר, ומול עיניי נמצאים גם אנטולי ואביטל שרנסקי, שגם את המסע הארוך והפתלתל שלהם אל החירות, אל תוך חיבוקה של ארץ ישראל, ליווינו בנשימה עצורה. אני חושבת שהמשותף ליהונתן ולנתן שרנסקי הוא האמונה הגדולה בצדקת הדרך, אבל יש להם עוד משהו משותף: האישה המחכה בחוץ. גם ליהונתן וגם לאנטולי הייתה רעיה שחיכתה ועמלה ולחמה, ולא ויתרה על האהבה. ולמרות המרחק והסורגים והאילמות שנכפתה עליהם, כל אחד מהם היטיב להרגיש עד כמה הוא חשוב לאשתו. וזה הספיק. וכמו שכתבה הלן קלר: "הדברים הטובים והיפים ביותר בעולם אינם נראים או נשמעים. אפשר להרגיש אותם רק דרך הלב".

פורסם באתנחתא – ערוץ 7