admin
כובע גרב ומרק. בלילה ההוא, האיום והנורא, אחרי תהלוכת מנורת בית הכנסת ליד שריד מקדשנו, הגיעו אנשי נצרים עייפים ורצוצים לאתר הקרוואנים הזמני בעיר אריאל, שם התארגנו עם מעט החבילות והטף לקראת שינה. והנה, בחושך מאיר פנס, ומאחוריו כובע גרב עם מבטא רוסי כבד. האיש עם הכובע דפק על הדלתות בשאלה: "איפה יאיר? איפה יאיר?" עד שמצא את מבוקשו – הרב יאיר הילר. הוא הגיש לו כוס מרק כתום חם ומהביל, ולנוכח מבטו המופתע של הרב הסביר: "אני עשיתי מילואים בנצרים בחודשי החורף האחרונים. בלילה היה קר. קר מאוד. והנה, באמצע הלילה אתה מגיע עם כובע גרב ועם צלחת מרק כתום חם. פשוט הצלת אותי. אז הנה, אני בא להחזיר".
"אריק, אתה מקנא". בניסן תשס"ה נחנך מבנה הקבע של בית הספר בנצרים, בית ספר שנבנה בדם ויזע אחרי ניתוק של צומת נצרים מהגוש. בין המוזמנים לטקס היה גם ידיד היישוב, השחקן והאומן חיים טופול ז"ל. מי שהביא אותו לנצרים היה השר רחבעם זאבי הי"ד. מנהלת בית הספר האגדית, רחל משולמי, לא הסתפקה בהזמנה כתובה, ושלחה לחיים טופול גם הודעה קולית בטלפון. טופול התרגש מאוד מנוסח ההזמנה המשדר אמונה ואופטימיות באשר לעתידו של נצרים, ולכן שמר את ההודעה והשמיע אותה לכל ידידיו ומכריו. באחד הימים של סוף אדר הזדמן טופול לניחום אבלים בבית מכרים, ובאותו יום הגיע לנחם גם ראש הממשלה שרון. טופול חיכה לו, וכשהגיע השמיע לו את הודעתה של מנהלת בית הספר בנצרים. שרון הקשיב להודעה וביקש לשמוע אותה שוב, אך לא הגיב. אמר לו חיים טופול: "אריק, אתה מקנא בהם"…
טופול תרם גן שעשועים לבית הספר הזה. בהזדמנות אחרת הוא הגיע לבית הספר לשוחח עם התלמידים, ובין השאר קרא להם את הפטרת בר המצווה שלו בטעמים. הוא זה שדאג לאנדרטה שהוצבה בחצר בית הספר לזכר חברו גנדי הי"ד, שעוצבה על ידי אומן תל אביבי בצורת דיסקית, אותה הדיסקית עם שמות הנעדרים שגנדי ענד לצווארו בקביעות. טופול הגיע לחנוכת האנדרטה, ושר את השיר "א־לי א־לי שלא ייגמר לעולם". הוא המשיך לשמור על קשר אישי עם משפחת משולמי גם אחרי הגירוש, ואף ביקר אותה במקום מגוריה החדש ביישוב מבואות יריחו, נסיעה ארוכה מאוד.
שחקן עם מסכה. חיים טופול היה חבר טוב של גנדי. מבחינתו גנדי היה שמאלני… באחד מימי הפורים בנצרים, באמצע סעודת הפורים בחדר האוכל של היישוב, נכנס חיים טופול. גבוה. מחייך. שמח. בא לשמוח עם התושבים בפורים. אחת התושבות ביקשה ממנו: אולי תשיר לנו את "לו הייתי רוטשילד", השיר המפורסם מתוך 'כנר על הגג'. להפתעת כל הנוכחים טופול סירב, והסיבה הייתה מדהימה: "אני מתבייש לשיר לפני קהל!". "מתבייש? הרי הופעת בכל הבימות הכי גדולות בעולם, מברודווי ועד הוליווד?" שאלו אותו. והוא המשיך להדהים וענה: "נכון. אבל כשאני מופיע אני לא רואה את הקהל. הם יושבים בחושך. אז אני מדמיין שאין אף אחד באולם". שחקן כל כך מפורסם ומוכשר נושא בתוכו איש ביישן וצנוע.
כמה מסכות אנחנו חובשים מבלי משים. גם הילדים שלי ביישנים. הם מאוד מתנגדים לחשיפה, ובכלל מעדיפים להישאר בצל. קצת קשה כשיש אמא שמנסה להכניס את הקוראים לעולם שלה, והילדים הם חלק חשוב בחייה. אשריהם, זאת תכונה יפה מאוד. אבל יש לי נכד מתוק במיוחד שביקש לפני שנה מתנה לאפיקומן: "שסבתא תכתוב עליי בפינה שלה בעיתון" – לא פחות ולא יותר. החוב הזה טרם נפרע, אגב.
הסיפוק האמיתי של טופול. כילדה בחו"ל הייתי רואה את הסרט 'כנר על הגג' שוב ושוב, וידעתי בעל פה את כל השירים באנגלית ובעברית. שירים מכוננים כמו "לו הייתי רוטשילד", או שירה של השדכנית האלמותית "יענטע או יענטע" (תפקיד שאני אוהבת לגלם בהצגות), או השיר המתוק, הרומנטי והאמיתי ששר טופול לאשתו גולדה, שיר העוסק בזוגיות ארוכת שנים (בעצם לא כל כך ארוכה, בסך הכול 25 שנה): "גולדה, אותי את אוהבת?". כל אלו שירים מהעיירה היהודית, שאפשרו לי כמה רגעים נוסטלגיים של חיבור לסיפורים שסיפרה אמי על העיירה מונקאטש שבה נולדה. גם המשפחה ברוכת הבנות הזכירה אותי ואת אחיותיי.
אבל כל הכישרון הזה טפל למעשים הגדולים של חיים טופול. הוא הקים בצפון הארץ מוסד לאירוח ילדים הזקוקים לשיקום בשם 'נהר הירדן' ובו השקיע הרבה תשומת לב, בעיקר בשנים האחרונות, אחרי שפרש מהמשחק. את הכפר הוא הקים בהשראת חברו, השחקן האמריקני־יהודי פול ניומן, שסיפר לו על כפר נופש לילדים פגועים בחו"ל. טופול, בעל הלב החם, היה מספר על הסיפוק שיש באפשרות לשמח ילדים אלו, והוסיף: "הם יכולים להגיע לרמות שמחה שאנחנו, כאנשים בריאים, לא מגיעים אליהן. למה? כי לא מספיק כואב לנו". זאת אמירה כל כך עמוקה. לפעמים רק כאשר יורד החושך אנחנו רוכשים מיומנות לחדד את ראיית האור.
העולם הוא עגול. ביישוב מבוא חורון יש גבאי מאוד מיוחד. האמת היא שהוא ראוי לטור שלם. ראיתם פעם עשרה בנים מגודלים, בלי עין הרע, נכנסים מתחת לטלית של אביהם בזמן ברכת כוהנים? אז זה הוא. הגבאי המיוחד והלבבי הזה דרכו לשים לב לאורחים שנעמדים בפתח בית הכנסת נבוכים, מסתכלים כה וכה ומתלבטים היכן לשבת. הוא מיד ניגש אליהם, מקיים בהידור מצוות הכנסת אורחים ומלווה אותם למקום מתאים ונעים. את זה הוא עושה כבר שנים. לאחרונה יצא לו להגיע לבית כנסת החורבה ליד שריד בית מקדשנו, ושם הוא נעמד בפתח וחיפש מקום. והנה ניגש אליו יהודי ואמר לו: "ר' יצחק, בוא תיכנס, הנה לך מקום לתפילה", וקרץ לו: "אתה בוודאי לא זוכר, אבל לפני כמה שנים חיכיתי בפתח בית הכנסת במבוא חורון ואתה הכנסת אותי בלב שמח ומצאת לי מקום, אז הנה אני מחזיר לך כגמולך!" חייך והתיישב במקומו.