הנקה בשתיים

'אמאלה', היא מישירה אלי מבט נוזף. 'אל תגידי לנשים שהן לא צריכות להניק כמה שיותר. אני זוכרת היטב איך את התאבדת על ההנקה' זאת בתי שאומרת לי כך. והיא צודקת. עקרונית. כי כל אישה והעולם שלה. ושחור ולבן הם לא הצבעים שלי.

לא זכיתי להנקות 'דלוקס'. רוב ההנקות שלי היו חפוזות, חלקן בחצי עמידה כשהעגל חצי ישן וחושך מצרים בחוץ, ואני חייבת לצאת לטרמפ על הכביש המהיר, כי אחרת אאחר לישיבת הבוקר בבית החולים. ובחזור, יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להניק. ודחוף! אבל מה לעשות, ובדיוק עשר דקות לפני שהגעתי, הוא שתה בקבוק, אחרי שצרח שעה בציפייה לאימא שלא מגיעה אף פעם בזמן, ואפילו פלאפון אין לה כדי לבדוק מה המצב.

החלום האוטופי של כל אימא הוא להשתרע שעות על ספת ההנקה, מכורבלת עם הדבר הכי רך ומרגש שבעולם.. והאמת היא שההנקה מעניקה חוויה חושנית במדרגה עליונה. במהלך ההנקה, מופרשים הורמונים של קשר, של חיבור, ושל קשיבות- הפרולקטין, האוקציטוצין, והדופמין. וזה נפלא.

תנאי הכרחי להנקה מוצלחת הוא שעות שינה רבות ככל האפשר. פגשתי הרבה גמ"חים של בישול ליולדת, אבל טרם פגשתי  'גמ"ח שינה'. אוכל ניתן לרכוש, אבל לשנת האם המניקה אין תחליף. אמא שישנה היטב [וגם אבא] היא אמא שמחה, שמתנהלת בבית, ברוגע ובנועם. בדורו של משיח, נולדה תופעה זוגית מרתקת- שני ההורים ערים בזמן ההאכלה הלילית. וכך, כל המשפחה חוגגת. חבל שלא זכיתי לגדל תינוקות בדור הזה. [בעצם, מוותרת. לגדל מתבגרים בדורו של משיח זה קשה פי כמה וכמה]. הנקתי את כולם – חוץ מהמיז'יניק, שהחליט שאני זקנה מידי בשביל להיות מינקת. אחרי שלושה חדשים של שאיבות מוטרפות, הרמתי ידיים. בתורנויות הרבות בבית החולים, הייתי שואבת שש עד שמונה ארוחות ,שמילאו את בקבוקי הזכוכית שבמקרר בחדר הלידה.. לפעמים הם נזרקו, או נשברו בדרכי הביתה בטרמפים. השתדלתי מאד לא לבכות על חלב שנשפך.

באותם לילות שזכיתי לישון בבית, הייתי מיניקה בלילות לבדי. פעמים רבות, בעלי היה מביא לי את הילד הצורח להנקה, ואז חוזר מיד למיטתו. ניסיתי לא להניק בשכיבה. וכך, לאורה של מנורת לילה אפלולית, הייתי יושבת מכורבלת עם עיניים חצי עצומות, ראשי מנקר, כשברקע מתנגנות הנחירות העדינות של האיש. האמת היא שזאת היתה סכנת נפשות ממש. היום,  בדורו של משיח, האב משתתף באופן פעיל בהאכלת התינוק. הוא נמצא שם כדי להכין שתיה לאשתו, להחליף טיטול, לטפוח על גב התינוק עד להבלחת הגיהוק הגואל. זאת חוויה הורית מיוחדת, והאב המודרני מבקש לקחת בה חלק פעיל. וזה נפלא. ובכל אופן, ממרום גילי, נראה לי שאם בני הזוג היו מתחלפים מידי פעם, לפחות מישהו מביניהם היה מספיק לישון…

לפעמים נשים נקרעות בין העונג שבהנקה, לבין המשימות הרבות, במיוחד אם יש עוד כמה מתוקים בבית. אני מנסה להרגיע ולאזן ולפתוח פתח למיתון ציפיות. יש בה רצון מדהים לחלוש על הכול, ונשברת מהעומס. אני צריכה לחזק אותה. את משתדלת להיות אשת חיל מושלמת בביתך ובצאתך, וזה לא תמיד הולך. וזה לא נורא בכלל. המשברים מגיחים כשאת מתנהלת בדפוסים של שחור ולבן, בטוטליזם עיוורת. גם הנקה חלקית אפשרית. ההתמדה והשינה הטובה עשויות לשמור על כמות חלב טובה, גם כאשר ההנקה היא חלקית. וגם אשה שלא עולה בידה להניק, אם בגלל בעיה רפואית שלה או של הילוד, או קושי טכני בהנקה – היא אמא טובה דיה. האימהות היא משימה שאינה נגמרת בהנקה, היא רק מתחילה אז.  ממתינות לה כל כך הרבה שנים בהם היא תחווה את מתנת האימהות ותעמיק את הקשר עם ילדיה. .אימא שמחבקת ברוגע את התינוק שיושב בחיקה ושותה בקבוק – מעניקה יותר חום ואהבה לתינוק מאם מתוחה שכל גופה משדר עומס כאשר ההנקה לא צולחת, והיא מרגישה כישלון.

ומה קורה כשמדובר על הנקה בשתיים?

הנקת תאומים מורכבת עוד יותר. יש לי תאומות שהן כבר אימהות בעצמן. אחת נולדה במשקל 2800 ואחותה הקטנה ממנה בשתי דקות, שקלה 1800, והן נולדו במועד. באחד השהות שלי במחלקת יולדות התארכה כי הגדולה היתה צהובה, השתזפה באור באולטרה-סגול בתינוקות, הקטנה עשתה הצגות ואושפזה לכמה ימים בפגיה, ואני שכבתי עם דלקת ברחם. כל זה כשבעלי עושה חיים בקורס רבנים צבאיים, ושלושת ילדי ה'גדולים', בני ארבע עד שנה וחצי, מופקדים בידיה הנאמנות של אחותי הקטנה. באחד מימי האשפוז, הוצמדה למיטתי העריסה של התאומה הגדולה שאכלה בתאבון גדול. אחר כך, הגיע תורה של הקטנה לאכול.. לפחות כך חשבתי. אבל מרוב עייפות , לא שמתי לב שהגדולה הגיעה לסיבוב שני, במקום אחותה, ממש כמו סיפור רחל ולאה. היא, בכל אופן, נהנתה מאד ממנה שנייה.

אני בדרך כלל ממליצה להניק את שתי התינוקות חליפות, פעם האחד ופעם השני, ולא את שניהם יחד. כך מצד אחד נשמרת הנקה מלאה אצל האם, ומאידך כל תאום מקבל את המינרלים והנוגדנים החיוניים לו מחלב האם ואת הקשר המיוחד שלו עם אמו כשהוא יונק לבדו; קשה לתאר הנקה רגועה, ותשומת לב מרבית לכל תינוק, כששניהם משתרעים על האם בכל הנקה והנקה! יתרון נוסף הוא האפשרות שגורם אחר [בעל / חברה / אמא / מטפלת / ילד גדול] יוכל לתת כתף ולסייע בהאכלת התינוק השני. כאשר נמנעת התלות המוחלטת באימא בהאכלת התאומים, היא תוכל לאפשר לעצמה את המנוחה הנדרשת לה בלי ייסורי מצפון.

כמעט…כי יסורי מצפון תמיד יהיו. הם 'בילט-אין' בDNA האימהי. וכך, גם היום, על משכבי בלילות, אני ישנה וליבי ער. חושבת על כל ההחמצות. על החלב שנשפך. כמים שאין להם סוף.