שירת הרחם האלמותי-
בכל גיל נשים חולמות הריון. זכיתי להיות האיבר המשמעותי ביותר בגופן. אני פורשת שטיח אדום. מרופד בפתילי אהבת אם בוערת. גם כי תזקין, אני אשאר צעירה ברוחי, וקצת טפטוף של אנטי-אייגינג בדמות אסטרוגן יעשה את העבודה גם בגיל 80.
ובכל זאת, אני אשאל שאלה אפיקורסית במקצת…למה הן חושבות שהאימהות , שנרקמת בתוכי, לעד תישאר שלי. לא ולא. להיות אמא זה קצת יותר מתשעה חדשי אינקובטור חי ואספקת חלב טרי יותר מתנובה. להיות אמא זה להיות מסוגלת להכיל את הילד שפרש כנפיים, להתבונן על שערותיו המתנפנפות, להקשיב להגיגי ליבו , לתת לו לשגות ולהיות שם בשבילו, לשחרר את החבל, לסגת מהבמה, ולתת לו לכתוב את תסריט חייו, ולהאמין בו. כמה זה קשה. רחמי אם על בנה. הרחמים האלו יונקים ממני- מתשעה חדשים של שאיבה ממיכל החיים . גם ברבות ימיה, אין אשה שלא מדברת על הריון בלשון הווה- כאילו היא שוכבת כעת על המשבר ומחכה למרדים שיביא על כנפיו את זריקת האפידורל הגואלת.
אתם מכירים את הסיפור על גברת כץ שזכתה ולעת זקנה היתה לה עדנה- עקפה את שרה אמנו, והביאה לעולם עולל מתוק בגיל 102, בלבד. היא הביאה את חברותיה, הפרגיות הצעירות ברוחן, למסיבת תה לכבוד הלידה. לאחר טעימות מקפה מהביל ומאפה קינמון, הן בקשו להביט על האוצר. גברת כץ העדיפה לספר על תלאות יציאת השליה. הן האזינו בסבלנות, ושוב חזרו על בקשתן. הפעם, גברת כץ החליטה לשתף בקשיי ההנקה. כמעט ועמדו ללכת, ואז קול דק בקע מחדר השינה, והוא הלך והתגבר לכדי רעם. גברת כץ נאחזה התרגשות והכריזה- אהה, עכשיו אני זוכרת איפה שמתי אותו. בואנה, להביט על האוצר. הוא באמת משהו מיוחד.