גיל הסנדוויץ'

אשתו של הרופא. לא פגשתי אותה מעולם, אבל החלטתי שאני רוצה לגלם את דמותה. אז חבשתי לראשי כובע ברט, לבשתי חליפה אופנתית, עטיתי חיוך רחב וכריתי אוזניי. התיישבתי ליד שולחן העבודה העמוס לעייפה רק לאחר שקיבלתי את פני מזכירתי בחביבות ובאנושיות. שתי חברותיי למשחק התפרצו לחדר בבקשה לבדוק את נושא תחלואת השפעת בעיר (מי חשב אז על הווירוס עטור הכתר?). הרגעתי אותן ועניתי להן ברגישות ובנחישות שהעניין מטופל. והעיקר הוא – נהניתי מכל רגע. זה היה בקורס משחק בבית הספר של 'תורת החיים' לפני כמה שנים.

הרגשתי הזדהות מיוחדת עם הדמות הזאת, שמעולם לא פגשתי. מנחשים? בחרתי לשחק את ד"ר עליזה בלוך, ראש העיר בית שמש. האם זה האידיאליזם, השאפתנות או אולי האנושיות? התשובה היא גם וגם וגם. ואולי ההזדהות שלי איתה מגיעה בכלל ממקום אחר. עליזה היא אשת רופא בכיר. חשבתי על המתח שבו אנחנו הרופאים נתונים. וחשבתי על אשתו של ד"ר אבי הרלב ז"ל, איש אציל נפש, מסור ובעל מידות. לא קל ללוות בעל רופא בתהפוכות חייו, במתח העצום שהוא מתמודד איתו יום יום – בתקופת הלימודים ואחר כך בהתמחות ובעבודה השוטפת. על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה רופאה ועוד גינקולוגית, שזה מקצוע תובעני הרבה יותר מרוב ההתמחויות. פעמים רבות עמדנו, העזר כנגדי ואני, בפני התלבטות קשה האם להמשיך את ההתמחות או לא. אני מרגישה שמוטב היה אם היה לנו נביא שהיה מכריע בשבילנו. אבל אנחנו יודעים למי ניתנה הנבואה היום.

אלה הגיבורות שלי, "הנשים של" אשר על המשמרת. ועם כל זה, יש לנשים הללו עולם מקצועי משלהן, וזאת התמונה של האישה המודרנית והיא נפלאה. אבל יש גם מחירים לשינוי הצורה של האישה במאה העשרים ואחת למניינם, קשיים שמלווים אותה גם לאחר הגידול הפיזי של הילדים, ואולי אף מתעצמים דווקא אז.

דרוש מאוורר וקולר. לאחרונה השתתפתי בכנס רופאים בנושא גיל המעבר ותעסוקה. אני כופרת במושג גיל המעבר, מעדיפה לקרוא לזה אמצע החיים. פעמים כה רבות אני מבקשת מנשים לבצע בדיקות סקר פשוטות, אבל אין להן זמן לעצמן. הן נמצאות בין ההורים המתבגרים לילדים המתבגרים. ייתכן שאם המעסיק היה מפריש לעובדת כמה שעות בשנה לביצוע טיפול עשרת אלפים, זה היה מייתר את הצורך לטפל במחלות שונות שמבצבצות ועולות. האיברים בדרך כלל שותקים. כשהם מתחילים לדבר, זה כבר קצת מאוחר.

אבל גם תנאי העבודה אינם מותאמים לשינויים שעוברים על גופה ונפשה של האישה המתבגרת. גלי החום השוטפים אותה מבקשים מאווררים וחללי עבודה אישיים, כדי שלא כולם יקפאו בזמן שהיא מדליקה מאוורר. היא זקוקה גם לשעות גמישות בעבודה כדי שתוכל לטפל במחויבויות שמזמין הגיל הזה, כשהיא קרועה בין ההורים לילדים. צריך מדי עבודה מותאמים לתמורות במשקל ולהזעת היתר, וגישה נוחה למתקן מים קרים. בכלל, צריך לחשוב על צוות תעסוקתי שימנה ממונה לגיל המעבר.

מגולדה מאיר ועד מרגרט תאצ'ר. בדורות קודמים נשים רבות נפטרו בגיל צעיר, פעמים רבות בלידות, כמו טוואי המשי שמת לאחר שהוא מטיל את הביצים. אבל בימינו, בעקבות התפתחות הרפואה המודרנית, נשים צפויות לחיות מחצית מחייהן אחרי גיל המעבר ולהמשיך בפריחה אישית, חברתית ומקצועית. נשים לא מעטות בדורנו, כגון גולדה מאיר, מרגרט תאצ'ר, ימימה אביטל והילרי קלינטון, הפכו למנהיגות דווקא בגיל המעבר. אבל מסתבר שמדינת ישראל היא מדינה מטריארכלית. היא מאדירה את התפקיד האימהי דווקא. במחקר של האקדמיה ללשון העברית התברר שהמילה האהובה ביותר במדינת ישראל היא אימא, אחריה במקום השני אהבה ובמקום השלישי משפחה. לדעתי זה מקסים.

בעבר הייתה האישה הבוגרת במקום אחר לגמרי. לפי היפותזת הסבתא, היה לה תפקיד מרכזי בשבט. היא הדריכה את הנשים הצעירות בטיפול בילדים והכריעה בהחלטות חשובות. בתאילנד הן נקראו "לא עוד תינוקות", "חופשיות" מטיפול בילדים. גם באתיופיה היה מעגל נשים מבוגרות שהיו בוררות עדשים, פותרות חלומות, משדכות ולוחשות את רזי החיים. השיער הלבן היה כעמוד ענן בראשן והן היו נביאות. הסבתא הייתה תמיד אחראית לתפילות על כל השבט. זה משהו אוניברסלי. וככל שהגפן משתרג לו, התפילות מתארכות והכתפיים מבקשות עוד דרגות. ופעמים שבני השבט מניחים לנו משהו על הכתפיים, ושוכחים לספר לנו שהכול הסתדר לטובה. אבל באדיבות מיס קורונה חל היפוך תפקידים. השבוע, כשקיבלנו את מנת החיסון השנייה, התלוו אלינו עשרות תפילות של צאצאים אוהבים. הרגשנו את תחושת ההקלה של כולם כשדיווחנו להם בשידור חי שאנחנו מרגישים מצוין.

סבתא סבבה. מעניין לציין כי המילה החביבה ביותר בסלנג הישראלי היא המילה סבבה, שזה ממש דומה לסבתא. השבת התבשרנו במהלך התפילה שלנכדה החדשה שלנו קוראים ערגה. לא היינו שם. עוף הציפור הוליך את הקול לגבאי של המניין. בעלי חושב שצריך לחוקק חוק שאסור להורים לקרוא שם לילדיהם בלי רשות הוריהם. אני חולקת עליו. זה דווקא שם מדהים בעיניי, כל כך נשי. האמת היא שגם השמות הנוספים של בנות המשפחה הזאת מיוחדים – תמה, שיר ציון, כלילה – כולם כמיהה לבית מקדשנו. במהלך הקורונה נולדו לנו ארבע נכדות יפהפיות, כולן בלי סבתא רופאה בחדר הלידה. והמפסידה הגדולה היא כמובן אני.

החלום הוורוד ביותר שלי הוא להיות החברה הכי טובה של הנכדות שלי, וגם של הנכדים. כדי שזה יקרה, צריך להשקיע. אז למשל, מדי יום אני מקיימת דייט וירטואלי, לפי כל הוראות הסגר, עם אחת הנכדות בת השנתיים. יש שם חוויית חושים פראית – שירים, סיפורים, מחיאות כפיים, חיבוקים ונשיקות וירטואליות, וכשהיא קוראת לי "סבתא חנה" אני נמסה למרות הקור המקפיא בחוץ.

מתוך ערוץ 7