admin
אמא של שבת. היא אישה צעירה של לילות לבנים, של שיחות חטופות בשעות בלתי צפויות ושל סבלנות וגמישות מדהימות. היא מדליקה נרות לבדה שבת אחרי שבת, מקדשת על היין, בוצעת את הפת, ומזמרת בשני קולות את נעימות השבת. עיניה משדרות עוצמה. על מצחה חרות באותיות קידוש לבנה: אני נושאת על כתפיי סרבל יוקרתי. מהיכן העוצמות לצלוח את הדאגה ואת הגעגוע? הכוח שמניע אותה הוא האמונה הגדולה, אהבת העם והארץ, והמוכנות להתמסר למטרות־על.
אני מצדיעה לכל נשות החאקי באשר הן. בתוך הזוגיות שהן בונות צפונות שבתות לבד או אצל ההורים ופגישות חפוזות ובלתי צפויות. ועם כל זה הן בונות אינטימיות זוגית איתנה עם טעם של ייחול ושל געגוע. אני זוכה לפגוש אותן במרפאתי. הן רוצות להיות טהורות, בתוך כל הציפייה והאי־ודאות, להכניס קצת שפיות וסדר למערכת ההורמונלית. עם כל ההתמודדויות שהן צולחות, חשוב להן להרגיש שהנושא הזה מטופל. והתמרון אפשרי.
אבל גם לאחר שהנושא טופל, נכונות להן אכזבות. כאשר החייל שלה סוף סוף חוזר הביתה, הוא מוטרד, הוא נתון בין שמיים לארץ. קשה להתנתק באחת, והנחיתה לא תמיד רכה. מתברר שהמרחק ביניהם עצום ורב – הוא שקוע בראש ובלב בשדה הקרב, היא ציפתה למפגש זמן רב, הכינה הפתעות, מחכה ומייחלת. הוא יחזור לאט לאט לנוכחות מלאה, וזה ידרוש ממנה עוד סבלנות ותבונה נשית. היא תוכל אולי לדעת מראש היכן בעלה מונח, אם תתקשר אליו לפני המפגש ותשאל "מה אתה צריך?". זה ייתן אינדיקציה לגבי מצב הרוח והדריכות שלו. ייתכן שכאשר הוא יגיע, הוא יהיה כל כך עייף שהוא יצנח על הספה ויירדם. אם הוא ירצה, כדאי לתת לו לשתף ולספר על כל מה שעבר, בלי להיכנס לפרטי האירועים והפעילות בשטח, למרות הרצון לדעת ולהירגע. במקביל, חשוב להעניק תשומת לב זוגית לציפיות ולצרכים של האישה, ולדבר על זה בשקיפות וברגישות.
כשאבא לא בא למסיבה. את חלק מהתובנות הללו למדתי מהילה לוי, שהייתה אשת קבע במשך 25 שנה. ראיינתי אותה השבוע לרגל הוצאת ספרה 'משפחה בצבא – חוגגים יום הולדת', שאותו כתבה עם שני פאולה צורי. הספר נולד מסיפור אישי ששכב במגירה במשך שנים ארוכות. לבנה יואב בן החמש תוכננה מסיבת יום הולדת בגן. למסיבה הוזמנו אבא ואמא. הילד התרגש ובבית היה רחש וריחות של עוגה. ומה קרה בסוף? הקפיצו את אבא לפעילות חשובה ולכן הוא לא הגיע למסיבה בגן. איזו אכזבה לילד, ועוד יותר לאמא שלו. והיא כתבה את דמעותיה ותחבה את הדמעות במגירה למשך שנים ארוכות.
בספר, הילד מספר על החבר שאביו רופא וחוזר רק בסוף משמרת, לפעמים אחרי לילה שלא היה בבית. ויש בו גם חברה שאמה מהנדסת ומגיעה עם חשכה לביתה, ואבא שהוא טייס ויוצא לטיסות ארוכות, וכך הוא מתנחם מעט. הספר הזה הזכיר לי את ימי ההתמחות, שבהם עשיתי ככל יכולתי כדי להיות נוכחת במסיבות בגן. זה היה כל כך חשוב לי. פעם הגעתי מתנשפת מריצה ארוכה כי חששתי לאחר, ואני רואה את בני חוזר מהגן עם בגדים חגיגיים, כתר על הראש ושקית ממתקים. הוא השיב למבטי התמה: "אמא, המסיבה הוקדמה ולא הצליחו להשיג אותך", והוסיף: "אמא, אל תדאגי. הייתי שמח אם היית באה, אבל לא היה נורא, הסתדרתי". הילד הזה עשה איתי חסד ענק. הוא הנמיך את להבת ייסורי המצפון האימהיים. אבל הצער של ההחמצה עדיין קיים בתוכי עד היום. המפסידה הגדולה הייתה אני.
מי שסובל בסיפור הזה הוא ההורה החסר. גם להילה זה היה ברור. ברבות השנים היא חברה לשני והן יצאו לדרך לספר את הסיפור שעוד לא סופר על נשות החאקי וילדיהן, על מציאות חיים שאנחנו לא מכירים. בעיניי זה דומה מאוד לנשות האברכים, שגם הן מוסרות את הנפש, וגם אצלן הנוכחות הפיזית של אבא שלומד תורה מועטת. עד כדי כך נכון הדבר לפעמים, שסיפרה לי אחת מבנותיי שבעלה הוא תלמיד חכם, שכעת כשהוא מגויס בתפקיד של מפקד ההגנה המרחבית על היישוב שלהם היא רואה אותו הרבה יותר ממה שהיא רגילה לראות אותו בימים כתיקונם, כשהוא לומד בבית המדרש הסמוך.
להעניק את מתנת האבהות. בריאיון שקיימתי עימה, הילה הוסיפה לי כמה תובנות לגבי העצמה נשית בחאקי. אשת החאקי צריכה להיות קשובה לעצמה – אין נכון או לא נכון. אישה קרובה אצל עצמה, והיא מכירה את צורכי נפשה. ראשית, טוב לתרגל נדיבות עצמית. זה יכול להיות קפה עם חברה, או טיול לים, או שיעור תורה. מה עוד עוזר? הודיה על הטוב. לשים לב לדברים המשמחים הקטנים, לכתוב יומן שבו מותר וכדאי לשפוך על הנייר את כל מה שעולה בראש ובלב. ודאגה בלב אישה תשיחנה – חשוב לדבר, להיות חלק ממעגלי עמיתות. לפעמים נשות החאקי רגילות להיות כל כך חזקות ולתפקד כמו שניים, שהן שוכחות שמותר להן גם לקבל עזרה. והכי חשוב הוא להיות בתודעה של שליחות, להודות על הזכות להיות חלק מדבר גדול. עורף זקוף מחזיק את גוף האומה, וכך נשות החאקי זוקפות את הקומה של כולנו.
לגבי ההתנהלות עם הילדים, הילה ממליצה מדי פעם לאפשר שבירת שגרה, ויחד עם זאת ביום־יום כדאי מאוד ליצור עוגנים. הילדים אוהבים להיות שותפים בעזרה לאמא במשימות הבית, מה שנותן להם תחושה של משמעות ויציבות. כדאי להסביר לילדים שאבא מתגעגע אליהם לא פחות ממה שהם מתגעגעים אליו, ולכן כדאי לשלוח לו ציור או הקלטה, וכך בעצם הוא יקבל חום ואהבה גם מהקטנים. הם הרי גדלים בלעדיו, כך שאת המתנות של האבהות הוא מחמיץ.
והנה שיר שהילה שלחה לי ממחברת עלומה, והדברים כל כך נכונים: "הוא לובש מדים ושלי שקופים / אני נלחמת לעשות הכול לבד בלילות ובימים / לדאוג למשימות הבית, לציוד, לחוגים / נלחמת שלא ירגישו את הבלגן שבפנים / והחיילים שבביתי לא תמיד מקשיבים / אין להם מוטיבציה או אחוות לוחמים / אז אם אתם מכירים אשת מילואים / בבקשה תזכרו שגם היא נמצאת על מדים".