admin
יש תסכולים במקצוע שלנו. אנחנו פוגשים מטופלים ברגעים הכי לא מחמיאים שלהם- בדרך כלל לחוצים, חסרי סבלנות, מתוחים. סובלים. אבל הכי קשה הוא כאב ההחמצה. הידיעה שזה יכול היה להיות אחרת. אם רק…
ועם כל זה, יש את שבועת הרופא. ויש את חובתנו בעולמנו ויש סדרי עולם שאסור לערער. נכון שעל פי ההלכה, ישנם סדרי קדימות בטיפול- כהן קודם לישראל, תלמיד חכם לעם הארץ, גבר לאישה, ועל זה הדרך. אבל האם אנחנו הולכים על פי שורת הדין? ממש לא. בעיקר כדי לשמור על נהלים וסדר ציבורי בעבודה מצילת חיים.
כעת, כשהיחידות לטיפול נמרץ מפוצצים והצוות הרפואי נלחם על בדיל נשמה שבאפם של רבים- נשמעים קולות של תסכול. ויש השואלים האם לטפל באותם ימזידים' שלא התחסנו. ואם כן, האם לא להקדים את הטיפול באותם חולים ממושמעים, שעשו את כל ההשתדלות להיות בריאים?
בעיני, האפשרות הזאת עומדת בהיפוך גמור כל העשייה שלנו המקצועית. האם אגיד לבחורה שמגיעה אלי בגיל 39 לטיפול פריון שאני לא מטפלת בה כי הסיכויים קטנים ולמה היא בזבזה זמן יקר? זה יכול היה להיות אחרת אם רק היתה מתחתנת כמה שנים קודם.
אבל לא. נעמוד על רגלינו האחוריות כדי למצוא טיפול מתאים, גם אם מדובר בטכנולוגיות פריון מורכבות מבחינה רפואית, כלכלית, הלכתית, חברתית, רגשית, ועוד. העיקר- שנמצא לה מרגוע. שתזכה להיקרא אם בישראל.
האם כאשר אני תולה על המסך את צילום הממוגרפיה של המטופלת שלי, ומוצאת שם ממצא המחשיד לתהליך ממאיר, אגיד לה שתחפש רופאה אחרת, כי זה ממש לא בסדר שהיא לא הקפידה לבצע בדיקה דו-שנתית כמקובל? הרי זה יכל להיות אחרת.
אבל לא. אנחנו נילחם על חייה בכל מאודנו. גם אם יהיה זה כרוך בסבל זמני. בטיפול כימותרפי שיתיש את כוחותיה. בפרוצדורות ניתוחיות ואחרות. העיקר- שנצליח.
האם נמנע מאשה הרה עם עובר ענק, לידה בניתוח קיסרי שיציל את חיי עוברה בגלל שסכרת ההריון שגרמה לגודל הזה היתה יכולה להימנע? נכון, זה יכול היה להיות אחרת אילו הקפידה על משקל תקין ותזונה נכונה ובצעה העמסת סוכר כמקובל.
אז לא. נתכנן ניתוח קיסרי ונטפל בה ובילוד באופן מיטבי.
ואם המטופלת עישנה בהריון ובעקבות כך יש פיגור בגדילה תוך רחמית של העובר שברחמה. האם לא נבצע זירוז כמקובל כדי למנוע סיבוכי אי ספיקה שלייתית? הרי זה יכל להיות אחרת אם היא היתה לוקחת אחריות ונמנעת מעישון בהריון, לפחות.
אז לא. נדאג ליילד אותה ולטפל בעובר כדי שיגדל לתפארת.
התורה נתנה רשות לרופא להיות שותף של הקב"ה בריפוי הבריות שנאמר 'ורפא ירפא'. זו השתדלות מותרת, ואם היא מותרת היא אף הכרחית. הראיה לכך שזו השתדלות מחויבת היא שחז"ל אסרו לגור בעיר שאין בה רופא, כי יש במגורים במקום כזה זלזול בחובת הריפוי אם וכאשר יהיה בן משפחה חולה. מעשה הרפואה נחשב לגמילות חסד וכמצוות השבת אבדה. רופא נחשב 'עוסק במצווה' אף כשהוא מקבל שכר, וחז"ל קובעים שרצוי שיקבל שכר על פעולתו, מפני שדרך העולם היא ש'אסיא דמגן – מגן שווא' .המרפא בחינם שווה חינם = אינו שווה הרבה. יתכן שהם מתכוונים לכך שקיים חשש שהרופא לא ישתדל מספיק או לא ייקח אחריות אם הוא יעבוד בהתנדבות. גם אם טיפל הרופא ביוזמתו בחולה מסוכן ,חייב החולה לשלם את שכרו, ואינו יכול לטעון שהרופא גמל עמו חסד בחינם. חז"ל ביטאו את הצורך של הרופא להיות שלם בהתנהגותו המוסרית בביטוי 'אסיא, אסי חיגרתך' רופא, רפא צליעתך! .כמובן שאין הכוונה דווקא לרופא, אלא לכל שליח ציבור שמנסה לסייע לציבור ולתקן ליקויים שייטול קודם קורה מבין עיניו.
ועדיין, אנחנו רק בני אדם, עם הכאבים שלנו, והתסכולים שלנו, והקשיים שלנו. אם מגיע חולה חסר נשימה שנזקק למכשיר אקמו באדיבות מיס קורונה, והוא שייך לכת מכחישי החיסונים, אנחנו מרגישים את כאב ההחמצה.
כן, זה יכל להיות אחרת אילו פשוט קיבל חיסון, כמו מיליוני אזרחים שקולים אחרים.