admin
זה היה לפני מעט יותר מארבעים שנה. לקח זמן לתאם את הפגישה הזו עם אישה עסוקה כל כך. הנסיעה באוטובוסים הייתה מתישה והחום היה כבד. אבל לאחר הדפיקה בדלת הרגשתי שכל פסיעה ופסיעה הייתה שווה.
נכנסתי לסלון עמוס בספרים ובילדים ובשמחת חיים. פגשה אותי אישה עם מראה פשוט ועיניים חכמות, כשהיא מנצחת על מקהלת הילדים בצורה עניינית, ופותחת את חדרי לבה הענק לכבודי. אני פוסעת פנימה אל תוך חדר הספרים, שם ישבנו לשוחח על דרכי כרופאה.
מאוד התלבטתי האם להמשיך בלימודים או לחזור למכללה לבנות בירושלים. מצד אחד, לימודי הרפואה אז היו שליחות של ממש. לא היו כמעט רופאות ובוודאי לא רופאות נשים, ודתיות – קומץ קטן ביותר. מצד שני – היה לי קשה מבחינה רוחנית. למדתי באוניברסיטת תל אביב, והיו חסרים לי לימודי התורה, ובעיקר – חששתי שלא אוכל להקים כך בית של תורה. איך אסתדר עם מקצוע כל כך תובעני? איזה בן תורה ירצה להתחתן עם סטודנטית? והאם החלום של משפחה גדולה יוכל להתגשם?
על כל החששות האלו ועוד ענתה הרבנית דרוקמן בנחת ובסבר פנים יפות. היא סיפרה לי שהיא התחתנה לקראת סוף הלימודים ובסיום הלימודים התחילה התמחות ברפואת ילדים, אך בחרה לאחר זמן לא ארוך לעבור לעבודה מרפאתית בקופות החולים בישובים שבסביבת איזור מגוריה. דבריה הניחו את דעתי. היא הקרינה הרבה שלוות נפש ובטחון בצדקת הדרך, ובעיקר נתנה לי השראה על ידי הדוגמה האישית המופלאה שהציבה לפניי.
פורסם בערוץ 7