לפסוע בשבילי ההיסטוריה. ליל הסדר, ליל שימורים, קרב ובא. בלילה הקסום הזה ניכנס כולנו למוּד של אסקפיזם, נראה את עצמנו כאילו כעת יצאנו ממצרים.

יש צדדים נפלאים באפשרות להתעלות מעל המציאות העכשווית ולפסוע בשבילי ההיסטוריה שלנו אל המציאות הניסית של יציאת מצרים וקריעת ים סוף.

אסקפיזם, או בעברית בריחה מן המציאות, הוא מושג פסיכולוגי־תרבותי שבו האדם, כחלק מהתמודדותו עם לחצים, חרדות, כאב פיזי או רגשי, מפתח מנגנונים של מפלט.

אסקפיזם יכול לאפשר מנוחה זמנית לנפש שחוקה, לאפשר לה לשאוב השראה או לחלום את מה שעדיין לא התגשם.

ראינו אסקפיזם כזה אצל השבויות והשבויים המופלאים שלנו שחזרו, שבתוך מציאות של שבי אכזרי הצליחו להתרומם אל מציאות רוחנית אחרת, ולבטא בכך חירות נפשית, תוך חיבור למשמעות ולזהות. מאידך, יש אסקפיזם שמשכיח מהאדם את חובותיו ומסמא את עיניו מפני הסבל שסביבו. אסקפיזם מסוג זה עלול גם לגרום לתחושת ריקנות שהולכת ומתפשטת.

כשמילת המפתח היא אסקפיזם, הכול אפשרי. רופאים רבים מדי מדברים בגאון על הרצון שלהם לרילוקיישן (ביטוי מכובס לירידה מהארץ), ויש מקומות שמוכנים לקלוט אותם. והנה דוגמה: בעיירה הנידחת ג'וליה קריק באוסטרליה, אשר מרוחקת מהעיר הגדולה מרחק נסיעה של שבע שעות, מחפשים רופא משפחה. לבעל המשרה מוצעת משכורת שנתית של כחצי מיליון דולר, וגם דיור ורכב בחינם. אני מניחה שיהיו קופצים על המציאה. הירידה מהארץ היא אסקפיזם מהסוג האומלל ביותר. בעידן של מלחמה, נופלים ומשפחות שכולות, פצועים, שבויים ודילמות מוסריות מורכבות, מי שאיננו מחובר לזהות ולמשמעות מחפש לאן לברוח.

700 מועמדות לשידוך עם פצוע. אבל יש סוגים נוספים של אסקפיזם, והם לובשים צורה ופושטים צורה. אצלי, למשל, האסקפיזם מתבטא בכך שאני משתדלת לראיין משפחות של גיבורים, לפגוש משפחות של פורום תקווה ופורום הגבורה במסדרונות הכנסת, ומשפחות של פצועים בבתי החולים. זה מאפשר לי לצאת מעצמי, מהדאגות שלי לבנים ולחתנים שלי ולמשפחותיהם, לגעת בדמויות מלאות הוד ולקבל מהן השראה. באירוע שאורגן בשביל אימהות לפצועים, שבו השתתפתי לאחרונה, שמעתי סיפורים מעוררי השראה על התמודדות עם הפציעה. לפעמים פציעה שאינה מסכנת חיים נשארת עם הפצוע לכל חייו ומגבילה אותו באופן זה או אחר, ולעומתה פציעה קשה ביותר חולפת לה אחרי תקופת החלמה בלי להשאיר זכר.

יש אנשים שיודעים לראות את חצי הכוס המלאה, וזה סוג של אסקפיזם חיובי. קרוב שלנו נלחם במלחמת ששת הימים על שחרור ירושלים עם הצנחנים ונפצע בקרב בגבעת התחמושת. ידו השמאלית נקטעה ליד המרפק, אך הוא הודה לבורא עולם שלא נפגע ביד ימין. כך יוכל להמשיך להניח תפילין כמעט כרגיל, ולחיות חיים מלאים עם הפגיעה שתלווה אותו כל חייו. כך ראינו איך הפצוע עמיחי שינדלר אמר דברים דומים אחרי שנפצע קשה בידיו בפוגרום של שמחת תורה.

הפצוע מתחיל מסע שיקום ארוך, שבו הוא לומד להגדיר את עצמו מחדש. השיקום אינו רק פיזי. הוא נפשי, חברתי, תעסוקתי. חלק מהפצועים חוששים לעזוב את כותלי בית החולים, שם הם עטופים בחברים לפציעה, בצוות מסור ובחיבוק ענק של מתנדבים, והיציאה הביתה אל החיים מורכבת. כל עוד הם נמצאים בשיקום, הם חיים בסוג של אסקפיזם. ומאידך, ישנם מחקרים המראים כי שיעור גבוה של פצועי מלחמה דווקא מחפשים פורקן באתגרים פיזיים או בהתמסרות לעבודה. בספרות הרפואית מתארים זאת כ"סינדרום הפצוע המתפקד". מנגנוני התמודדות שונים מסייעים לפצועים למצוא משמעות דרך התנדבות, אומנות או חזרה לשדה הקרב בתפקידים מותאמים, כאשר חלקם הגדול הופכים לדמויות מעוררות השראה. גם מחשבות על הקמת בית הן סוג של אסקפיזם חיובי מאוד. אגב, למיזם 'חיבורי ברזל', שמלווה את פצועי המלחמה בדרך לשידוכים והקמת בית, נרשמו כבר יותר מ־700 בנות שמעוניינות להיפגש עם גיבורי המלחמה הפצועים.

בין עזה לרחוב עזה. לאחרונה נתקלתי בסוג אחר של אסקפיזם, שבמבט ראשון איננו מהסוג המשובח. השבוע פסעתי ארוכות ברחוב קפלן בירושלים, שהיה חסום כולו. המפגינים שיבשו גם את תנועת האמבולנסים שהסיעו יולדות וחולים וקשישים, וגם את התנועה שלי, כך שנאלצתי לחלץ את עצמותיי וללכת קילומטרים ארוכים ברגל. במהלך הערב ראיתי את תמצית האסקפיזם הציבורי. בזמן שחיילינו לוחמים בעזה, ברחובות הצרים מרחוב קפלן ועד רחוב עזה, צועדים עשרות כסופי שיער קולניים מאוד ודגלי ישראל בידיהם. הם נכנסים לחנויות, יושבים בבתי קפה, ונושמים את האוויר הצלול והמשכר של הבירה. חשבתי בליבי שזאת לא רק הפגנה, זהו סוג של אירוע חברתי לגיל השלישי. וכך יוצא טיול מאורגן מערי המרכז לירושלים עיר הקודש, עם מסלול מותאם למאיטי לכת, כאשר אוטובוסים למודיעין ולערי המרכז ממתינים לאסוף אותם מיד אחרי החגיגה. צעירים רבים לא מצאתי שם. הדור הצעיר נמצא במקום אחר, הוא מחפש משמעות וזהות.

אבל לדעתי יש פה משהו עמוק יותר ממה שנראה על פני השטח רק כהפגנה של אנשים שמרגישים שהזיזו להם את הגבינה וגנבו להם את המדינה (גם המחשבה הזאת היא סוג של אסקפיזם מחשבתי). ייתכן שאנו מגלים כאן מעין פולחן דתי, ואולי אפילו סוג של עלייה לרגל. שנים על גבי שנים האנשים האלה, שבימים כתיקונם לא דרכה רגלם בירושלים שחלקה כבושה כביכול, עולים לירושלים ערב אחר ערב וצועדים ברחובותיה. נדמה כי נשבו בקסמה של העיר, עד שקשה להם להרפות מהשהות בקריה היפהפייה. כך, דרך הרגליים אם לא דרך הראש והלב, בלא יודעין, הם מכינים את עצמם לעלייה האמתית לבית המקדש ששעת בניינו מתקרבת ובאה.

ועוד דבר, מבלי משים, הם גם מתחברים לכלי של קדושה. הם נושאים בגאון דגלי ישראל שדומים לטלית עם פסי תכלת. ואומנם נראה על פניו שהאנשים הללו בורחים מתוך שעמום וחשש לאובדן דרך, אבל אולי על דרך הסוד והפנימיות יש פה השתוקקות למשהו עמוק יותר, למשמעות, לחיבור ולהשתייכות. וזה אסקפיזם מהסוג המשובח ביותר.

כל הארץ דגלים דגלים. הלבבות לאט לאט נפתחים לבניין הבית בקרוב. בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל, וחודש אייר מלומד הרי בניסים בדורנו. תנועת ה"קמעא קמעא" מתחילה להאיץ את פעימותיה למהירות מוגברת. הציפייה החושית לגאולה קרובה גם היא סוג של אסקפיזם. שנזכה ונחיה ונראה.