admin
אחרי שנים של התבוננות, סוף סוף נמצא האשם. אני מורה באצבע מאשימה על מי שהרחיק את האישה המודרנית מחיק ביתה.
המואשם הוא המטבח המודרני על כל מרכיביו. בימי קדם, היו מעגלי נשים בחיק הטבע, שם גידלו ילדים, שאבו מים מהבאר, ליקטו שיבולים בשדה יחד, ואפו בתנור משותף. והן היו מאושרות. וגם ילדיהן. ואז, צעדי הענק של הטכנולוגיה, יתרו את המציאות השבטית, והאישה 'השתחררה' מכבלי הבית , אך נשבתה בכבלי המשי של הקריירה.
האם זה טוב? בוודאי שכן. השאלה היא איפה נמצא הלב. והאם יש געגוע. והאם אני כאשה רואה באימהות הגשמה עצמית, ומדייקת את האיזון בין עיקר לטפל, קרי, האם אני על מקומי. כי האימהות זאת מתנה גדולה. ועולם התעסוקה המודרני מציע לנו 'סידור מלא' עבור אחסון ילדינו, כידי שנוכל להמשיך במרוץ. והמפסידה הגדולה היא אני.
על החוויות הטריות של ילדינו, לחייהם סמוקים, והם מבעבעים מהתרגשות, אנחנו מדלגים. ועל כרבול נינוח עם תינוק חדש, כשריח מרק העוף באפנו וצחוק של ילדים שמתגלגלים על שטיח ענק בוקע מכל עבר. אנחנו פשוט קצת מבולבלים. חשוב לנו להצליח, להגשים את כישרונותינו, להופיע את אישיותנו, ולהוסיף אור וטוב לעולם. וזה מקסים. השאלה היא רק- מה המינון…והאם באמת ובתמים בחרנו בזה.
וזה בכל תחום ותחום. מלוא כל הארץ בלבול. יש חיפוש מתמיד אחר זהות וחיבור. השיח גדוש בהוויה של התחברות .השאיפה לביטוי אישי ולהתבוננות פנימה הם הליכים גאוליים. אבל אם זה מצטמצם למאוויים אישיים, ו'אני' אינטנסיבי, לא נשאר מקום למעגלים נוספים ולצמיחה אמתית.
ודווקא בדור בו הזהות האישית כל כך קריטית, באה הפוסט-מודרניזם ומורחת בטיפקס את כל הגדרות הזהות למיניהן – הפרטית, המגדרית, הרגשית, הלאומית, הדתית, והשמיים הם הגבול. וכך גובר הבלבול.
מוסד המשפחה לובש בלבול
יש אנשים שמרגישים חוסר הלימה בן גופם לנפשם. תחושה זו דומיננטית ומועצמת בגיל ההתבגרות, עת מגבשים זהות עצמית, וזה נורמטיבי במידה מסוימת. זה חלק מהצמיחה .זה מופיע בתחום המגדר, כשיש תעתוע, הגוף מדבר שפה שלא נכונה לנפש שלי. זה מופיע בדימוי גוף מעוות ושלילי, שמתפתח להפרעות אכילה. לאט לאט מתאזנים, ולומדים לגבש זהות יציבה.
בגיל העמידה ישנה תופעה דומה. הגוף שוב מתעתע. הנפש כל כך צעירה ודינאמית. אז למה הגוף בוגד? הוא לא משתף פעולה עם כל החלומות שבאתי להגשים. ותחושות אלו נורמטיביות ומאזנות. מודעות לשינויים הצפויים בגופנו, יכולה לעשות סדר מופתי בבלבול.
גם מוסד המשפחה לובש בלבול. פעם סיפרנו לילדים על 'אבא פילפיל ,אמא פילפילה, ובנם הפילפילון'. הם התהלכו בג'ונגל, קטפו ואכלו בננות, והיו מאושרים. והיום – הס מלהזכיר! 'מולי וצומי חוגגים את שבוע המשפחה' ומספרים לילדים שיש כל מיני סוגים של משפחות, וזה בסדר. אולי שתי אימהות. אולי שתי אבות. הכל הולך. בואו נזרום. למה להגדיר הגדרות נוקשות? הכל פתוח. ומבלבל.
ויש זוגיות שלא מוצאת את מקומה. אתגרי השעה או סתם הזנחה של הקשר המתגמל ביותר עלי אדמות. אפשר וצריך לתבל את הקשר בתבלינים צבעוניים, ולהעשיר את התפאורה, כיד הדמיון. ולהשקיע. על החלק הנפלא של טיפוח האהבה, אסור לוותר. את המתנות היקרות שהיא מושיטה לנו, ניקח בשתי ידיים פשוטות. יש שחושבים שעדיף לברוח. לשבור את הכלים. להתיר את חוטי החליפה המופלאה של זוגיות נאמנה, של בית עם אבא ואמא וילדים, של זהות מגדרית שמחה ומבוררת, חיבור עמוק לשורשים הלאומיים ולתורת ישראל סבא.
והכל תחת המטרייה של הבחירה. יש לך מנעד כל כך רחב של בחירה, שאתה מתבלבל בדרך. אני בעד בחירה. אבל בחירה מושכלת. אחרת יש אנדרלמוסיה. ואני בוחרת לספר את סיפורו של הבית היהודי, יסוד היסודות של שלמות האדם בעולמו ושל בניין עם קדוש בארצו.