אלמנות של תקווה

ד"ר חנה קטן על האלמנות הפיקחיות של פעם והאלמנות הגיבורות של היום

בחורה נשארת ל'יזכור'. את חג הפסח הראשון אחרי שאבי נפטר אני זוכרת היטב. הייתי בת עשרים, בכורה לשמונה אחים, ואחי הקטן היה בסך הכול בן חמש. קיבוץ יבנה הזמין אותנו כאורחי כבוד, משום שאבי תרם לקיבוץ מכשור רפואי באמצעות 'יד שרה'. ישבנו בשולחן מרכזי בחדר האוכל כשאמי בראש השולחן, והתביישנו מאוד. אבל לא הייתה אופציה אחרת. ספק אם תבינו איך הרגשתי כשעמדתי בשביעי של פסח בעזרת הנשים ואמרתי תפילת יזכור חרישית, כשכל הצעירות פורשות אל המבואה ומפטפטות שם בקולניות. כך הרגשתי בשנה הראשונה שבה הפכתי ליתומה. ואז הגיע חג סוכות הראשון לאחר היתמות, וזה הלם בנו שוב. מי יבנה את הסוכה? מי ייקח את אחיי לשוק ארבעת המינים, יתבונן באתרוג שיפה הוא ומום אין בו, יבחר לולב ישר כסרגל, יצרף הדסים ויאגד את כולם לאגודה אחת? ליד מי ישבו שלושת אחיי היתומים בבית הכנסת, ולמי יתלוו בעת שיסובו סביב הבימה בזמן ההושענות? איך יקיימו "ושמחת בחגך" כשעיניהם כבויות, וגם ליבם?

השבוע התחזק בי הזיכרון ההוא, כשאדם שאיבד את בתו התצפיתנית תיאר לפניי את הקושי שלו לקראת החגים הבאים עלינו לטובה, התפילות והדמעות, העומס הרגשי של ימי הרחמים והסליחות ובניית הסוכה, ובשיאם – הריקודים בשמחת תורה. ליתומים ולאלמנות ולכל אלו שמשפחותיהם אינן שלמות, החגים עלולים להיות סיוט מתמשך. תחשבו איך מרגיש יתום שמגיע לתפילות הארוכות הללו בלי אבא. הוא יושב לבדו, כמה זה מביך. כמה זה מהדהד את הבדידות, את החסר, את הבלבול.

למה לאכול צ'ולנט. אמי הפכה לאלמנה צעירה בגיל 48 בלבד, כאשר אף אחד לא דפק על הדלת בבניין רב הקומות בנווה אביבים. לא הגיעו ארגוני חסד, והשפה הייתה חדשה לה יחסית. למרות הכול היא התחילה ללמד אנגלית ברמה גבוהה באוניברסיטת תל אביב, שהייתה סמוכה לביתנו. לראשונה בחייה לימדה באקדמיה. ספק אם הבנתי אז כמה היא הייתה גיבורה. אני פוגשת היום אלמנות רבות, רובן צעירות מאוד, עם עצב בעיניים אבל גם ברק של תקווה. חלקן כבר חושבות על פרק ב', וזה סימן לבריאות, לגבורה ולכוחות חיים. והן ראויות לכך.

ההלכה מתייחסת פעמים רבות במיוחד ליתום ולאלמנה, ורבותינו הקפידו מאז ומתמיד לתת להם יחס מיוחד. והנה סיפור שמדגים זאת: בחור אחד הגיע בקביעות לסעודת השבת אצל הרב חיים קנייבסקי והיה לומד עם הרב אחרי הסעודה. הבחור לא אהב צ'ולנט, ולכן הרב היה נותן לו בכל פעם רק טיפת צ'ולנט לכבוד שבת ולא יותר. כשהבחור התארס הייתה שמחה גדולה. בשבת הראשונה אחרי האירוסין הגיש לו הרב צלחת מלאה צ'ולנט. הבחור התפלא, אך לא אמר מילה וגמר את הכול. אחרי הסעודה שאל את הרב למה שם לו הפעם כל כך הרבה צ'ולנט בצלחת. ענה הרב: "התארסת במזל טוב. חמותך אלמנה, ולכן חשוב שתתרגל לאכול כל מה שהיא נותנת לך ולהגיד תודה ושזה היה טעים מאוד, אז תתחיל להתרגל לזה כבר עכשיו…"

פיקחותה של אלמנה. סבתא של בעלי הייתה אלמנה, רק שלקח לה שנים להיוודע בכך. בעלה נעצר על ידי הגרמנים בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה, בעת שנסע ברכבת עם קבוצה של ילדים יהודים שבהם טיפל, ומאז נעלמו עקבותיו. לאחר שנים התברר שהוא נלקח לאושוויץ ונרצח מיד לאחר שהגיע לשם. אבל היא חיכתה לו עד סוף המלחמה, וחיכתה לו אחרי שנגמרה המלחמה, וחיכתה לו כאשר אסירי מחנות הריכוז ששרדו התחילו לחזור, וחיכתה לו עוד כמה שנים, עד שבשלב מסוים – למרות שלא הייתה עדות מפורשת לכך שהוא מת – הורו לה הרבנים לשבת שבעה רק שעה קצרה אחת, מעין אבלות מאוחרת, ולפתוח דף חדש בחייה. אולם היא לא נישאה שוב לעולם.

בימי המלחמה, אחרי שבעלה נעצר, היא הייתה צריכה לדאוג למקום לינה ולמזון לה ולשלושת הילדים הקטנים שהיו איתה, ואז עלה בליבה רעיון ששילב פיקחות עם חסד. בשביל לאכול צריך להאכיל, אמרה לעצמה. בסביבה היו יהודים רבים, בעיקר ילדים, שלא היה להם מה לאכול, וגופים פילנטרופיים ביקשו לסייע להם. היא ניגשה לאחת הנציגויות הללו ואמרה שהיא תקים מטבח אצלה בבית, ותכין בכל יום ארוחה חמה לכל מי שאין לו. לצורך ביצוע התוכנית היא צריכה שהם ישיגו בשבילה מוצרים מצד אחד וקליינטים מצד שני, והכול כבר מסודר. וכך היה: ילדים ומבוגרים רבים אכלו על שולחנה לפחות ארוחה משביעה אחת במהלך היום, ונותר לה מספיק כדי להאכיל לשובע גם את עצמה ואת ילדיה. מה שמצא חן בעיניי בסיפור הזה הוא הקביעה שבשביל לאכול צריך להאכיל. אם תועיל לאחרים תועיל גם לעצמך. וזה נכון גם בתחומים רבים אחרים.

הסיר ריק, הצלחת מלאה. סיפור אחר, ידוע ומתוק, מספר על בחורי ישיבה בעיירות ליטא, שהיו אוכלים ימים אצל בעלי הבית בעיירה (מכך יצאו גם הרבה שידוכים). פעם קרה שכמה ימים לא באה ארוחה חמה אל פי הבחורים, ובלית ברירה שלח הגבאי בחור לאכול אצל אלמנה שהתנדבה לארח. הוא הגיע למשפחה באמצע הסעודה, והסיר כבר היה ריק. חשב הבחור בליבו שזאת סעודה שאינה מספקת לבעליה, ואיך יבקש שיגישו גם לו? אבל להפתעתו אמרה בעלת הבית לילדים: "הגיע אלינו בחור ישיבה! מי רוצה לתת חלק מהמנה שלו לבחור הישיבה?" קמו כל הילדים ביחד וצעקו "אני, אני!" הביאה האם צלחת, וכל אחד העביר לתוכה משלו. האוכל היה דל אבל הארוחה הייתה טעימה, האווירה נפלאה, והבחור לא הצליח לצאת משם עד שהבטיח לבוא אליהם לארוחת צהריים לפחות פעם אחת בשבוע.

יש המון סיפורים על אלמנות ועל אוכל, והסיבה פשוטה: בימי קדם אישה שהתאלמנה הייתה יורדת מנכסיה והייתה בסכנת רעב ממש, אבל לא כן אלמנה של שנת תשפ"ד. היא יוצאת לתת הרצאות, ולפעמים משאירה ארוחה של נקניקייה וצ'יפס בלחמנייה, ולא בגלל שאין לה אמצעים להכין. פשוט אין לה פנאי. יש לה עולם שלם גם מחוץ לבית. האלמנות הפכה אותה לשגרירת חוץ, שמספרת סיפורי תהילה ומחזקת עם שלם. הן מרצות מבוקשות ולא בכדי. הסיפור שלהן הוא הסיפור של כולנו, רק שהן במגרש ואנחנו ביציע. את הכאב לא נוכל להרגיש לעולם בעוצמה שהן מרגישות. גם לא נוכל להתעטר בגבורה המתקרבת לגבורתן. אז נותר לנו רק להצדיע.