אין מקום לקונסרבטיבים ורפורמים בישראל

אחד מסיפוריו המרגשים של עגנון עוסק במסורת אבות. על־פי הסיפור, הוא אירח בביתו צעירה מבית דתי שהתרחקה מתורה ומצוות. נוסח ברכת המזון שלו, שבו בברכת "רחם" נוספו המילים "ולא ניכשל", עורר את סקרנותה והיא ביקשה לדעת מה מקורו. כשמצא סידור עם הנוסח הזה, סימן את המילים באדום בוהק ושלח לה לחו"ל.
לאחר שנים ללא קשר ביניהם הוא קיבל הזמנה לשמחת שבע הברכות שלה, השתתף וכובד בברכת המזון. כשהגיע לברכת "רחם" אמר את הנוסח "ולא ניכשל", כמנהגו. לאחר הסעודה התלוותה אליו הכלה בדרכו החוצה, והוציאה ספר קטן שהיה משובץ באבנים טובות. היה זה הברכון ששלח לה. היא סיפרה לו כיצד שתי תיבות אלו שינו את מסלול חייה. ממש בשעה שחשבה לענות בחיוב להצעת הנישואים של חברה הנוכרי, הגיע הדוור ומסר לה מכתב מארץ ישראל. פתחה, ומצאה את נוסח הברכה ובו שתי התיבות "ולא ניכשל" מודגשות באדום. היא ראתה בכך אות מן השמיים, ונסוגה מהסכמתה. והנה עברו שנים והיא מצאה את שאהבה נפשה, עלתה עימו לארץ ישראל ונישאה לו בחופה וקידושין. כך הצילו שתי תיבות בברכת המזון נפש אחת מישראל.

תנועות ללא המשך

הקהילה היהודית הגדולה בארה"ב מחולקת כידוע ל"זרמים". ישנה התנועה האורתודוקסית, מינוח נוצרי שמשמעותו בעלי דרך האמת, כאלו שאינם משנים מהדרך העתיקה. מנגד קיימת התנועה הרפורמית, שנוסדה בגרמניה לפני כמאתיים שנה, וגדלה והתחזקה מאוד בארה"ב. היהדות הרכה, המלטפת והלא מחייבת שהביאה בכנפיה, התאימה מאוד לאתוס האמריקני. בספינה שהפליגה מהיבשת הישנה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יהודים רבים הסירו את זקנם והחליפו את בגדיהם, ויחד עם המולדת הקודמת החליטו להשיל מעליהם גם את נועם עול מצוות היהדות. ואכן, לרבים מאוד התאימו הקהילות הרפורמיות ככפפה ליד.

לצד התנועה הרפורמית, ששימרה "ניחוח" של יהדות ללא מחויבות מלאה למצוות, התנועה הקונסרבטיבית שמרה על מחויבות מסוימת לתורת ישראל. הכרתי מקרוב קהילה קונסרבטיבית, שהייתה דומה מאוד לקהילה דתית "לייטית" בישראל: המתפללים לא השתמשו במכוניותיהם כדי להגיע בשבת לבית הכנסת, בבית הכנסת לא ניגנו בעוגב והנשים כיסו את הראש, נשים לא שימשו בתפקידי רבנות, ובאולם התפילה הייתה הפרדה מוחלטת. למעשה, חלק מהקונסרבטיבים היום אינם שונים בהרבה ברמת קיום המצוות שלהם, מחלקים בציבור הדתי הישראלי.

עד לפני כחמישים שנה היה נראה ששתי התנועות הללו הולכות ומתחזקות, אבל מסתבר כי לקהילות הרפורמיות, ובמידה מסוימת גם הקונסרבטיביות, כמעט אין המשך. הנוער מתבולל באחוזים מבהילים, וגם אלו שבמקרה נישאו ליהודים, אינם מחפשים קשר לא עם היהדות ולא עם קהילה יהודית. זהו אסון שלא מדברים עליו מספיק. הנה דוגמה: לפני שנתיים אירע פיגוע טרור, בשבת קודש, בבית כנסת קונסרבטיבי בפיטסבורג שבארה"ב. נרצחו 11 יהודים – כולם מבוגרים בסביבות גיל 70 ומעלה. היו מעט מאוד צעירים בבית הכנסת. בתי הכנסת הרפורמים והקונסרבטיביים הפכו לבתי אבות.

הרב יוסף צבי קרליבך, שהיה רבה של המבורג בתקופת השואה, אמר על הרפורמים: "מחנכים אותנו לרפיון בשמה של רוחניות אותנטית יותר, אומרים לנו שהנוער צמא לרוחניות ונרתע ממצוות שאבד עליהן הכלח. למה הדבר דומה? לאדם המבקש לרכוש כושר גופני ללא מאמץ, על הכורסה בסלון".

בדורות הראשונים של הרפורמה היה אפשר להגדיר כל יהודי שומר מצוות שהפך לרפורמי, כמי שהמיר תורת אמת ב"תורת" שקר וכזב. אבל זה מה שהיה פעם. היום גם ה"רבנים" הרפורמים הם "תינוקות שנשבו" ממש. כמי שנולדו לתוך העולם הרפורמי, הם בורים לחלוטין ביהדות. אצל חלקם ההתקרבות ליהדות הרפורמית הייתה מעין "חזרה בתשובה" – מהתבוללות גמורה וקשר אפסי עם היהדות, לחברות בקהילה, תפילות שבת וקשר לחגי ישראל, במינון ובסגנון רפורמי כמובן אך ייתכן שבארה"ב זה עדיף מכלום. למעשה הם לא מאיימים על אף אחד, שכן התנועות הרפורמיות והקונסרבטיביות אינן נותנות "פייט" ליהדות האורתודוקסית במגרשה שלה.

תיקון לנטישה

בשלביה המוקדמים התאפיינה היהדות הרפורמית בהתרחקות מהמסורת המקובלת, ובביטול טקסים ומחויבויות שנדרשו בהלכה – יום טוב שני של גלויות, כיסוי ראש לגברים ולנשים, העברת תפילות השבת ליום ראשון ועוד. הצורך בגט בוטל והוכרו גירושין אזרחיים, נקבע שאין עוד צורך בברית מילה או טבילה לטהרת המשפחה ולגיור ועוד.

ואולם, בעקבות הנטישה המשמעותית של הדור הבא בקהילות הרפורמיות (בהקשר זה קיים פתגם, לרוב נכון לצערנו, שאין בנמצא סבא רפורמי, שכן אחת מהשתיים: או שהנכד התנתק לחלוטין מהקהילה, או שהוא חזר בתשובה), הממסד הרפורמי מנסה להתמודד באמצעות שני כיוונים מנוגדים: מצד אחד הוא משתדל לחזק את הטקסים היהודיים שהדורות הרפורמיים הקודמים נטשו, ולהחזירם באופן חלקי. מצד שני הרפורמים מקבלים "גרים", בעיקר בני זוג וילדים של יהודים, גם כאשר הם גויים גמורים על פי ההלכה, בדרישות גרות מינימליות, וכך "גרים" אלו ממלאים באופן חלקי את השורות המידלדלות בקהילות (ההתבוללות בדור השני של משפחה רפורמית נעה סביב 80 אחוזים). גם המוטיבציה של הרפורמים לשמור קשר עם קהילתם קטנה יחסית; מחקר גילה שרק 17% מכלל המצהירים על עצמם כרפורמים משתתפים בתפילה פעם בחודש או יותר, ותוצאות דומות נרשמו במדדים אחרים.

בצעירותי שלחו אותי הוריי, כמקובל בארה"ב, לקמפ מס"ד, מחנה קיץ סמי־קונסרבטיבי בהרי פנסילבניה, שנוהל ביד רמה על ידי זוג מבוגר של ישראלים לשעבר. אחד הדברים הבולטים במחנה היה התנהלות על טהרת לשון הקודש. דיברנו עברית 24/7, גם אם הייתה משובשת מאוד. קיבלנו פרסים על דיבור עברית, שיחקנו מחניים ושרנו יחד שירי ארץ ישראל. היו תפילות בשטח, עם הפרדה אך ללא מחיצה, וגם הצניעות לא הייתה משהו. מהקמפ הזה שאבתי הרבה ציונות וקרבה למורשת, אף שהאווירה הייתה רחוקה מאורתודוקסית. תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי.

אחד מקרובי משפחתי היה רב רפורמי של קהילה גדולה ואמידה ומאוד ציונית. הקהילה תרמה כסף רב למוסדות בארץ, והרב, שהיה רפורמי "דוס" יחסית, סירב לחתן יהודים עם גויים. כילדה שהסתכלה עליו מהצד, נבטה בי ההבנה שהרב הזה בעצם מציל את הקהילה שלו מהתבוללות. יש בית כנסת וסביבו פעילות תרבות ענפה, יש ביקורים מאורגנים בארץ, יש זהות יהודית. היום אני בטוחה יותר שאכן זה נכון. בוודאי שצריך להתרחק מאוד מהתנועות הללו. אבל המציאות בחו"ל שונה מהמציאות בארץ. שם, בדיעבד, הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות מועילות מול החסך הגדול של יהדות. אבל שם, ושם בלבד.

כל זה לא נכון בארץ. אחרי דורות שבהם הרפורמים שכחו והשכיחו את ארץ ישראל, הם מנסים, ללא הצלחה, לבנות קהילות של "יהדות מתקדמת" בארץ. רבים מהמכרזים לרבנים היום ברחבי הארץ "תקועים" משום שהרפורמים דורשים שבין המועמדים יהיה "רב" או "רבה" רפורמים. נשות הכותל מחוללות דרמה מדי חודש בחודשו, ונושא הכשרות עובר שוב ושוב טלטלה. דווקא בארץ חשוב להעמיד את הפעילים מחוץ לגדר בקול צלול. ובמקביל, כשמיס קורונה שוזרת חוט של אחדות על פני היקום, כמה טבעי לדרוש בשלומם של יהודי התפוצות, ולייצר שיח. לפעמים מספיקות שתי תיבות.