מעבר למסך הדמע, אני צופה בסרט בהפקתה של יהודית פסל, 'בין שמיים לחול'. ואני מרגישה את להט הצהבהב מתחת לרגליי, ואת תכול הרקיע מעל ראשי, ויש בי געגוע מתוק..
נצרים, תיבנה ותכונן, היה יישוב של אנשים עם רגליים מאד מחוברות לקרקע, אבל ראשם הגיע עד השמיים. במשך שתים עשרה שנים, עד הגירוש, היה ביתנו בנצרים. בשבתות, בחגים, ובחופשים. זכיתי להיות רופאת הנשים, ולהיוודע לחיים התוך רחמיים שהתרקמו, לראות את הנולד. וכך גם הוריה של יהודית, משפחת שטרנברג, עתירי זכויות של אהבת ישראל.
עבור ילדינו, היה הישוב הזה, מקום אהוב. איש איש וזיכרונותיו. ההשתובבות בחול, הריצה ברגליים יחפות על הדיונות, החממות שהיו צמודות לדירת הג'ירפה שלנו, חיילי גדוד שמשון, הנסיעה בספארי הצבאי, והעיניים הטובות מסביב. חודשים רבים לאחר הגירוש, התנגן בביתנו ההמנון של קייטנת נצרים – 'לנצח נצרים בואו ילדים, נתחזק באמונה ונרבה אהבה', ונדמה כי אף הקירות הזילו דמעה.
למה נסענו כל שבוע לנצרים? הרי היה בזה טרוף הדעת. הייתי עובדת בימי שישי, חוזרת הביתה ואורזת מזוודות ושאר ציוד [לזה כבר הורגלנו מהתורנויות שלי]. ואז היינו נוסעים עמוסי חבילות וסירים מוכנים לשבת במשך כשעה, עם המון ציפייה ואהבה בלב. בדרך בעלי היה לומד עם הילדים את פרשת השבוע, ואני התענגתי תוך כדי נים לא נים על קול התורה המתנגן באוטו.
הנסיעה המונוטונית לכוון דרום האהיבה את עצמה עלינו, כי היא בישרה את קרבתנו לישוב. בהתחלה נכנסנו עם הרכב דרך שער 'קרני' עם שיירת רכבים עד נצרים. בהמשך הוחלט לחייב את התושבים בליווי צה"לי מלפנים ומאחור. עם התקדמות השלום, זה נהיה יותר מורכב והייתה הוראה לנסוע עם שכפ"צים. עת נערמו עוד ועוד בריקדות סביב עמדת החיילים בצומת נצרים, הוחלט שהכניסה לישוב תהיה רק בספארי הצבאי. היינו חונים ב'מנחת' ליד שער קרני, ממתינים בשמש הקופחת, ומסביבנו חול וחול, ובהגיע המשאית, היינו מעמיסים ילדים וחבילות וסירים לתוך החלל המאובק והקופצני של הרכב המנומר המשוריין שהוביל אותנו למקום מבטחים.
כן, גם עבורנו היה זה גן עדן עלי אדמות. למרות הזבובים שהצטרפו לתפילה בקרוואן הגדול ששימש לבית הכנסת, והחום שלא ידע סלחנות. והחול החול והחול. והציוד המינימלי בקרוואן המאובק שלנו שרק מאוחר יותר הוחלף בבית ה'ג'יראפה', והעכברים שהתחבאו בכל פינה, מבקשים גם הם ליטול חלק במצוות ישוב ארץ ישראל. היה חם. מאד. לפעמים הייתי דוחפת את ראשי לתוך המקפיא לכמה דקות כדי ליישב את רוחי ההריונית הסוערת
נצרים עבורי היה בית ספר לאמונה. הרוגע, ארשת הפנים הנעימה והמחויכת של הסובבים, הנוף האנושי המוריק אור וטוב וחסד וענווה גדולה ואמונה גדולה – כל אלו מגנטו אותנו ונטעו בנו את הכוחות לשבות מדי שבועיים בנצרים יותר מעשר שנים, עד לפרידה הכואבת.
וכמו הקשר בין עם לארצו, כך למורשתו. בין האתמול לעתיד, אומרים שיש אהבה. וכעת הגיע הזמן לנער את הכתף, ולהתחיל לעמול על זהותה היהודית של מדינתנו האהובה לא פחות, ולזקוף את מעמדה של המשפחה היהודית. אירועי השבוע האחרון רק העצימו את הקריאה.
שנים לקח לציבור שלנו לקרוא את המפה, ולהבין שאנחנו נמצאים בתוך מאבק 'מפוצמר', לא פחות מאשר המאבק שהכרנו בגוש קטיף. מאבק בתודעה המזדחלת שנוגסת בכל סממן יהודי, ולא יודעת שובע. צריך לקום ולעשות מעשים – אבל מתוך אמונה גדולה. איך עושים? תשאלו את גיבורי גוש קטיף יבנה ויכונן. את אנשי נצרים. הם ידעו ללמד אותנו איך לחיות את החלום.
בין הבלבול לאסון, תדעו שיש פתרון, קוראים לזה אהבה.