לפעמים קל יותר להתבונן על תמונת המאקרו. נוכל לדבר שעות על 'גיל ההתבגרות' של האומה הישראלית. דור החלוצים אץ קדימה
היא רגילה למבטים וללחישות המלווים אותה בכל מקום ציבורי. מבט חטוף לכיוונה, והראש מוסט הצידה, וחוזר חלילה… לחישות ועוד לחישות
לחיות את הפרשה. לתפילת מנחה של צהריים הוא מגיע עם חיוך רחב. הפנים שלו הם מעין מד מזג אוויר רוחני
לילות לבנים מחשלים. לפחות, כשמדובר בתורנויות בבתי החולים. למדתי, עם צפצוף הביפר, לגלוש אל תוך מדי הירוק וכפכפי העבודה, תוך כדי אירגון
"דוקטור חנה, מה דעתך על החיסון לווירוס הפפילומה?", שואלת האם המבולבלת שלפניי. ולא רק היא. הנושא מטריד את מנוחתם של
לא אשכח את הבוקר הזה. קיבלתי אז טלפון בהול מההוצאה לאור, ממנכ"ל ספריית בית אל: 'חנה, למה התראיינת?!'. מסתבר שראיון
בוקר יום שישי, והשמים הבהירים מבשרים שהמלכה בפתח. תיכף אמריא לכיוון המרפאה הירושלמית. אני פותחת את דלת ביתי בדחיפת רגל
הכנסת אורחים היא מצווה חשובה, מסורה היא לנו מאברהם אבינו ושרה אמינו, מוטבעת בשורש נשמתינו. בימינו, במציאות בה, ב"ה ,
ויקיפדים תורניים. בעת האחרונה יש יותר ויותר אנשי רוח, ביניהם רבנים מובילים בציבור שלנו, שנכנסים לעובי הקורה של ויקיפדיה. עורכים
דוקטור, תודה שקבלת אותנו בערב חג. האמת היא שה'ישכויח' מגיע לילדיי שמארגנים את הסוכה בלעדיי. ואולי כך הדברים מתקדמים עם
כלי נגישות