עוד לפני עידן הקורונה, עת נסגרו שמי ישראל לטיסות, והעננים שטים בבדידותם, אני לא הייתי מתפתה. ממש לא. גם כאשר
מיכל היא אישה בגילי. אמא וסבתא ברוכה. אמנם פסקו הלידות, אבל לא פסק הרצון להבאת חיים חדשים. פגישה אחת עם
רבקי מתבוננת על הנשים היושבות חסרת אונים, מעמדת הטלפון שעל יד שולחנה, מהרהרת: 'עוד ערב ארוך לפניי. מזל שיוסי הגיע
רחובות העיר, בימים כתיקונם, רוחשים וגועשים, עת כל העולם ואשתו עורכים קניות לכבוד החג. ילדים מתוקים, עם פאות מסולסלות ארוכות,
מזה שנים, ברגעי התבוננות, אני נזכרת לעטות עלי את הנשק הסודי שמבטיח לי הצלחה. האמת היא, שהאיש סובר, מימים ימימה,
היה זה לפני שלושים וחמש שנה. גרנו בקיבוץ שעלבים, בדירה קטנה עם דשא ענק. הייתי יולדת טרייה ומאושרת, כחודש לאחר
כמו הכרם שנבצר. על אם הדרך בואכה מבוא חורון מקבלים מדי יום את פנינו שיחי גפן עבותים. שורות שורות משתרגות
טלאים שנולדים לקראת החורף יוצאים מהרחם עם פרווה מכובדת, בניגוד לאחיהם שנולדים בקיץ כשהם עם פרווה קצרה. הכיצד? כנראה שבלא
אני לא מתנצלת. וזאת למרות שאימהות וייסורי מצפון הם סינונימים. למרות תנאי המעבדה ההזויים של מקצוע תובעני עד כלות ומשפחה
רפואה זה מקצוע עם סיכונים בריאותיים. אנחנו חשופים למחלות מדבקות, בעיקר וירליות, משפעת פשוטה ועד לצהבת זיהומית מסוג B או
כלי נגישות