בכל שנה רפרפתי בצעדי זגזג על פני מפת חיי , כשנעימות אלול מתנגנות ברקע, והמלך מושיט לי יד בשדה. פה
הפעם זה הולך להיות אישי. אישי נשי. וכידוע , ודמעה תצטרף לדמעה ותלווה כל מילה ומילה. אני יכולה לכתוב ולא
זה לא סוד שאני מתגעגעת לחיבוקים עם כולכם, מה שנמנע ממני זה חמישה חודשים מבין הרווקים שלנו, נדמה כי רק
כאשר קיבלתי את ההצעה לראיין את ד"ר חנה קטן, הסתקרנתי, לשמוע ממי שפסגות מקצועיות רבות נכבשו על ידה את האמת
היא כבר תיכננה את חופשת הלידה לפרטי פרטים ועל גבה העמיסה משימות רבות… בכל פעם שעולה בראשה תכנית או רעיון
החיים בנויים ממעגלים. דלת נפתחת והשנייה נסגרת. אדוות של שנות העשייה הרבות, אט אט מתפזרות לאיטן, ומים שקטים זורמים ללא
אהבה ראשונה ברפת. היה זה בערב קיצי באחד מבתי הילדים הקטנים והצפופים בקיבוץ שעלבים, בדיוק לפני 40 שנה. מסביב לשולחנות
אמא ברוכה השעון שמעל ראשי דוהר ושבת המלכה נכנסת בגלימתה המהודרת. אני עוד באמצע הרשימה. 13 מספרים שממתינים בתור לחיוג.
עוד לפני עידן הקורונה, עת נסגרו שמי ישראל לטיסות, והעננים שטים בבדידותם, אני לא הייתי מתפתה. ממש לא. גם כאשר
הערב חגגנו בר מצווה לנכדנו השני- דרך הזום. הוא עשה סיום וכמה שכנים התאספו ובאו. בתי הכינה ארוחה משוקעת, ילדיה
כלי נגישות