מאמינים ונזהרים
אוטו מקרטע בבית סירא. "דוקטור, את לא מאמינה בקדוש ברוך הוא? למה את נזהרת כל כך?". אני מסתכלת עליה, נבוכה.
הבלוג
סיפור במסכות
עברו מאז מעל שלושים שנה. היו אלו שעות ערב חרפי במיוחד. הייתי בשלהי ההשכבה של שבעת ילדינו. הגדול בן תשע.
משפחה ברוכה
כשזוכים למשפחה ברוכה – זאת עסקת חבילה. הדלקת הנרות, למשל, מתארכת ומתארכת עם כל ילד שנולד וכל נכד וכל חתן
מבקשים שורשים
ראש השנה, יום הולדת להריון של האדם הראשון, נזר הבריאה. הריון שנוצר במחשבה תחילה. במרפאה אני פוגשת כל מיני הריונות.
אבהות מתחדשת
הביפר מצפצף. דר. קטן, תגיעי בהקדם לחדר לידה. סמוקה ומתנשמת, אני פוגשת לשמחתי את אחת משכנותי, שזה עת הילדה. ואז
סיפור של פריון
ריקי מנגבת דמעה חמה שזולגת על לחיה הסמוקה והמנומשת. כתפיה מתנועעות כה וכה, ושיניה נוקשות זו לזו. היא בקושי מצליחה
נדודי שינה או אינסומניה
היא מסתובבת מצד לצד. רגליה נעות בחוסר מנוחה. היא מביטה בשעון. כבר אחרי חצות. עוד לא כיבו את הירח. מעבר
המילה האחרונה של קיסינג'ר
זיכרונותיי משארם א־שייח'. באילת עוד לא הייתי, אבל בשארם א־שייח' דווקא כן, בטיול שנתי עם תיכון צייטלין בשנת תשל"ה. אני יכולה