צום יום הכיפורים – בעגלה ובזמן קריב
במשך השנים , כרופאה שעבדה בשכונות גאולה ומאה שערים עשרות שנים, למדתי שרוב הנשים הירושלמיות צמות רק ביום כיפור וחלקן
הבלוג
מי במים ומי באש
גשמי קיץ. היה זה בימים שלפני ראש השנה. ביציאה מפתח ביתי אני מוצאת שהכול רטוב בחוץ, שלוליות בכל פינה, כאילו אנחנו
ושן כלבים אשלח בם
יום אביבי שגרתי ואני במרפאתי בשכונת הר נוף, נכנסה אליי לחדר הקליניקה הצפוף אישה קשת ראייה מלווה בכלב נחייה ענק.
גיל של מעבר
אנחנו עוברים כעת משנה אחת לשנה הבאה. כמה שמעברים הם קשים, ואנחנו במעברים במהלך כל חיינו. היום אני אישה אחרת
על גוזליו ירחף – על מעברים בחיינו
הנכדים שלנו הם פשוט מושלמים. נדמה לי שאין סבא וסבתא שהמשפט הזה אינו שגור על פיו וחקוק בלבבו. יגענו שנים
כיונים אל ארובותיהן
חלומות של ביאליק. "שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני". השיר הזה של ביאליק, בהיגוי המלעילי הכבד ועם המנגינה
סוד ההצלחה
אל תאמינו לתקשורת. רק עיוור יתכחש לכך – ברור לעיני כול כי תולדות שבעים וחמש השנים האחרונות מספרות שישראל היא סיפור
רופאים מחו בפני הדסה על ההשתלחות בסטרוק
כבר ביממה הראשונה של שרות לאומי בקיבוץ שעלבים, שובצתי לעבודה בבית התינוקות חצי שבוע ובבית חולים קפלן במחלקת יולדות לחצי
הדרכת כלות בעידן הפוסטמודרני
ידוע לכל, שכחלק מתהליך ההרשמה כזוג נשוי ברבנות, יש חובה לעבור הדרכת כלות וחתנים. ישנה הבנה כמה הדרכה זו מהווה
בין רחם לרחמים
לפני מספר שנים, אמרה השרה מרב מיכאלי שהמקום הכי מסוכן לילדים הוא בית הוריהם, וכדאי שהמדינה תמליץ על מסגרת חליפית.