במרתפי הלב והזיכרון. בשעת לילה מאוחרת של יום חמישי, כשריח תבשילי השבת וצליל בעבוע הסירים נשמע ברקע, רב היישוב מקבל טלפון דחוף מחברת קיבוץ. האישה בת התשעים, ניצולת שואה שמתגוררת לבדה, חוששת מאוד מבואה של המלכה. כשיורדת החמה על ראש האילנות הכלה אצלה איננה נסוכה. השבת משרה עליה בדידות נוראה ואף מסוכנת, והיא שואלת את הרב האם תוכל להשאיר רדיו דלוק בשבת עם מוזיקה שקטה כדי להרגיע את נפשה.
מאחורי כל אדם יש סיפור חיים, עולם ומלואו. כשהייתה בת 15 עמדה האישה הזאת בתחנת הרכבת באושוויץ, על הרציף עמד אייכמן ובחר לאיזה צד ילך כל אחד. כמעט כל נוסעי הרכבת הראשונה נשלחו אל מותם. היא פגשה את אייכמן פנים אל פנים, וזה הצביע עליה ושלח אותה לצד השני, וכך היא ניצלה. נדמה לפעמים שאלו ששרדו את התופת קרוצים מחומר חסין אש ותמרות עשן – אבל האם אנחנו יודעים מה מתחבא במרתפי הלב והזיכרון? קולגה שיתפה אותי פעם בזיכרון ילדות כואב של אמהּ, ניצולת אושוויץ, שפרצה מדי לילה מתוך שנתה בזעקות שבר כשהסיוטים ביקרו אותה שוב ושוב. מבחוץ היא נראתה אישה חזקה, אבל אלו החלקים השקופים של התופת.
הסימן לנפש מיוחדת. מחלות הנפש הן בדרך כלל מחלות שקופות – מחלות בלי יחסי ציבור. במחלקות לחולי הנפש לא תראו פרחים באגרטלים, לא ליצנים רפואיים ולא ביקורי תלמידים ומתנדבים עם גיטרות. עד לאחרונה גם לא היו בהן תפילות ולא בירכו בליל שבת ובשבת בבוקר על היין – עד שקמה ורד אביעד, שחוותה על בשרה את הקושי של המטופלים, והקימה את קואליציית הארגונים הדתיים לבריאות הנפש שחוללה מהפך בתודעה הציבורית. היא שאלה את השאלה הפשוטה: למה בבתי חולים לבריאות הנפש אין מנייני תפילה? דווקא האנשים הרגישים כל כך, זקוקים כל כך לתפילה. וכך היא הצליחה לשכנע עשרות מתנדבים להגיע לבתי החולים לבריאות הנפש בכל הארץ. הם באים בקביעות לקיים את המניינים בחגים ובשבתות, ומוסיפים אור למקומות העצובים הללו.
ולמי אין משברים? במהלך ביקורה הלא רצוי והממושך מדי של הקורונה במחוזותינו רבים חוו משברים, ודיכאון לאחר לידה קורה אצל נשים לא מעטות. עצם המשבר הוא סימן לכך שיש כאן נפש רגישה, מיוחדת. אני מאמינה בזה בכל רמ"ח ושס"ה.
פנינה למתמודדי נפש. ביישוב מבוא חורון נמצאת פנינה טיפולית לגברים עם אתגרים נפשיים ושמה 'חסדי אנוש'. מדובר במוסד שהוקם לפני עשרות שנים באופן לא פורמלי על ידי חברי המושב, שניאותו בטוב ליבם לארח בחורים שנזקקו לאירוח הזה. האווירה המשפחתית, השדות הירוקים והאוויר הפתוח היו כחמצן לנפשם הדואבת. לפני שנים אחדות עברו כמה חברים התמקצעות בתחום, והמקום הפך למרכז טיפולי המאפשר לבאים בשעריו לקבל סיוע באווירה משפחתית חמה. זהו כפר קטן, שבמרכזו באר מים ובריכת דגים, מוקף עצים ופרחים ודשא, עם בית כנסת מרשים שהוא שחזור של בית כנסת שלא שרד את שואת יהודי הולנד, בתוספת ארון קודש מרשים שכן שרד את שואת יהודי רומניה.
המקום כה פסטורלי וכה נוגע לעין וללב, שבמבט ראשון קשה להאמין שמדובר במוסד טיפולי ושיקומי. הגבורה שלהם היא בעצם הקימה בבוקר, בתפילה בציבור, בהליכה לעבודה באזור התעשייה הסמוך ליישוב או באחד הענפים במושב, ובאפשרות לשמוח במה שיש. בשבתות ובחגים מתארחים דיירי 'חסדי אנוש' בבתי משפחות היישוב – המושב ומשפחות ההרחבה שסביבו, וגם אנחנו זוכים לפעמים לקבל לביתנו את הנשמות הטובות הללו. הם מעניקים למארחים לא פחות ממה שהם נותנים להם. אני מתרגשת מהתפילות של חלק מהבחורים, שנאמרות בכוונה כאשר כל מילה מודגשת ונאמרת בהתרגשות גדולה. תמימות יפה של נפש שאין בה מגבלות.
כל אדם הוא עולם מלא. יש מדיירי 'חסדי אנוש' שכבר מילדות לא הסתדרו בחברה הרגילה, עברו ממוסד למוסד עד שהגיעו לכאן ומצאו מנוחה. יש אחרים שהקשיים ההתנהגותיים והנפשיים נפלו עליהם פתאום באמצע החיים, ומי יודע מה היה קורה אם לא היו מוצאים את פינת החמד הזאת כדי לחיות בה ואף להשתקם. מדינת הרווחה שלנו ותושבי היישוב בעלי הלב זכו ליצור מקום של מנוח לאנשים היקרים הללו, מקום שנעים לחיות בו.
רגישות של נהג אוטובוס. היה היה זוג נחמד שנפגש לצורך היכרות לקראת חתונה, והייתה מציאת חן הדדית אבל הקשר לא התקדם לפי שביעות רצונם ולכן הם נפרדו כל אחד לדרכו. עברה חצי שנה, ובוקר אחד עולה הנערה לאוטובוס – ומי בדיוק יורד? הבחור שנפרדה ממנו. הוא אומר לה מלמטה: "תראי, נמחק לי המספר שלך, רציתי לדבר איתך…" אבל היא – מופתעת ולא מוכנה לכך – כבר עמדה ליד הנהג, שילמה, לא רצתה לעכב את האוטובוס והתעלמה. הוא המשיך מלמטה: "את יכולה לתת לי את המספר שלך?" והיא שוב מתעלמת ומתחילה לפסוע פנימה… ומי החליט להתערב? הנהג, בכבודו ובעצמו. הוא פנה אליה בשאלה: "למה שלא תיתני לו את המספר שלך? הוא מבקש כל כך יפה". היא ענתה לו בצחוק נבוך: "נו, אל תפדח אותי לפני כולם. סע כבר". ואז קרה דבר מדהים. הנהג כיבה את המנוע. "אני לא נוסע עד שתיתני לו את המספר", הוא הכריז באוזני הנוסעים המופתעים… והנה, למרות הלחץ הרגיל בבוקרו של יום, אף הם הצטרפו לחגיגה והודיעו לה: "כן, כן, תני לו, אנחנו נחכה!"… לא נותרה לה ברירה. היא ירדה ונתנה לו את המספר, ואחרי שעלתה שוב לאוטובוס בחיוך מבויש המשיך הנהג בנסיעה. השאר היסטוריה, הכוללת בית ומשפחה וחבורת ילדים חמודים.
את הסיפור המרגש הזה סיפר לי השדכן הוותיק והסופר הרב יוסף אליהו, והוא אפילו אמיתי. מוסר ההשכל הוא שתמיד טוב להתעניין בזולת, ולפעמים להעז ולהגדיל ראש למענו, לתת דחיפה קלה במקום ובזמן המתאימים כפי שעשה אותו נהג אוטובוס, כי אולי זה בדיוק מה שנדרש כדי שהדברים יקרו. ויש שחקנים נוספים ראויים לשבח בסיפור הזה – הבחור שהחליט להתגבר על הבושה ולקחת סיכון מסוים בשביל הסיכוי, והבחורה שלא התעקשה יותר מדי והחליטה לזרום עם האירוע עד לסוף הטוב. נפלאות דרכי הבורא.