רוצה להיות ליצנית. "ד"ר חנה, את ממליצה ללכת לרפואת נשים?" שוב שואלת אותי רופאה דתייה טרייה. מה אגיד לה? שתלך עם הלב שלה. האם זה מקצוע שהוא compatible with life? לא. תעיד על כך שביתת המתמחים, על שובתי הרעב שבהם. אתם כבר מכירים את ההגיגים שלי על "בית משפחה זוגיות וקריירה לאן". זו שליחות עם מחיר כבד.
האמת היא שאם הייתי בוחרת שוב – הייתי חושבת להיות ליצנית רפואית. אולי עוד לא מאוחר. במקצוע הזה אפשר רק להיטיב. את מלבינה שיניים ומפריחה חיוכים. והרי ברפואה הכלל הראשון הוא לא להזיק – Primum non nocere, ולמרות זאת התביעות המשפטיות ברפואת נשים הם שלושים אחוזים מכלל התביעות ברפואה! אבל אנחנו אמונים על כך שכל בחירה שאנחנו עושים היא מדויקת.
הפתרון לתורנויות בשבת. ויש גם בחירות שה' בוחר בעבורנו. בסיום השנה השישית של לימודי הרפואה נערכה הגרלה לגבי מקום הסטאז'. אני בחרתי בשערי צדק – בית חולים שמתיישר עם ההלכה. אבל ה' רצה אחרת. נפל הפור שאגיע לאסף הרופא. מצד אחד, היה פה חסד מסוים, כי זה היה קל"ב: הייתי נוסעת באוטובוס 433 ממשמר איילון, עומדת עם בטן גדולה כל הדרך כי כאב לי להעיר את החיילים העייפים שהיו שרועים על הספסלים, ומגיעה מרוטה לא פחות מהם למחלקה. אבל החסד הגדול לא היה המרחק הקצר יחסית, אלא נושא השבת. מיד כששובצתי באסף הרופא אמר לי בעלי שאין מצב שאעשה תורנויות שבת בבית חולים שאיננו תואם הלכה מבלי לשלוט בשולחן ערוך ישר והפוך. אז מה נעשה? שאלתי. תפסיקי את הלימודים. ככה פשוט. בתחרות בין הלימודים, שבהם השקענו כמשפחה שש שנים ארוכות, ובין השבת – האחרונה מנצחת בגדול. ואז ריבונו של עולם מצא לי פתרון. בדיוק בשנה ההיא הייתה עלייה גדולה מברית המועצות, והיו לא מעט רופאים בין העולים (לא כולם יהודים), וכמה מהם הגיעו גם למחלקות באסף הרופא. הם ביקשו לבצע תורנויות דווקא בשבתות, בגלל התגמול הכפול שמקבלים עליהן. נשמתי לרווחה.
בדיוק בתקופה זו בעלי התחיל ללמד בישיבה תיכונית כר"מ, ולאחר הסטאז' החלטתי לקחת צעד אחורה כדי לתת לו את המרחב להתפתח בתפקיד החדש. מצאתי משרה קטנה בבית החולים שמואל הרופא, במחלקה סיעודית גריאטרית. הייתי עובדת שם משמרות ערב ולילה. כמעט בכל משמרת היו קריאות "צופן" והחייאות שלא צלחו, שאחריהן התפנתה מיטה נוספת. בעיניי המקום היה אפרפר, העובדים היו אפרפרים, השעון על הקיר היה עצל במיוחד, הערבים היו ארוכים ועצובים. זה היה יכול להיות אחרת. למה לא היו שם כמה ליצניות רפואיות? למה לא היו שם אגרטלים עם פרחים? למה לא ראיתי תמונות מרהיבות עין, גם אם למרבית המטופלים כהו העיניים או שהעפעפיים היו סגורים רוב שעות היום? אומנם עברו כמה שנים מאז ויש שיפורים גדולים בנושא הזה, ובכל זאת יש עוד דרך ארוכה לעבור עד שגם המחלקות האלו יהיו מאירות ושמחות יותר.
"דוקטור, למה אני לא שמחה?" "אין לי כוח להיות עייפה", כך כתבה בזמנו גאולה כהן בספרה. "שלוש תורות למדתי מאמי", היא כותבת, "ואחת מהן היא – כל מה שאת צריכה, בתי, זה להגיד 'הוי' במקום להגיד 'אוי'! תאמיני לי, ה'הוי' הזה יעשה לך את כל ההבדל". הכול מתחיל בראש. אני פוגשת נשים צעירות שהעייפות מכריעה אותן, והן עסוקות ב"אוי". ומהצד השני – נשים מעבר לגיל המעבר שהן רעננות ומלאות ברוח של תסיסה והתחדשות, רועמות "הוי". העלייה בתוחלת החיים מולידה אפשרויות שלא היו בעבר, כולל חיים מלאי אקסטרים בגיל השלישי, מגלישת גלים ועד טיפוס על צוקים, כל עוד הגוף משתף פעולה. הכול מתחיל בנפש – אם היא מלאה, הגוף משתף פעולה בדרך כלל.
בעשורים האחרונים, הנפש מצאה את דרכה לשיח הרפואי. "למה אני לא שמחה, דוקטור?" כן, גם הלידה היא סוג של טראומה לגוף־נפש. כמענה לכך נפתחו בבתי חולים רבים בארץ מרפאות לעיבוד טראומה לאחר לידה. לכאורה יש פה פרדוקס. הרי לידה היא האירוע הכי משמח ומרומם שיש. אבל דווקא בגלל זה הצניחה החופשית לאחר הנסיקה היא ענקית. וכגודל הציפייה כך גודל הנפילה, וכאורך המסע כך אורכה של ההתאוששות ממנו. אישה לאחר טיפולי פריון בוודאי סוחבת איתה שק של דמעות שמחכות להתפרץ. אישה שחוותה היריון בסיכון או לידת פג, או כאב פיזי בלידה, לא תיפרד מהחוויה בקלות. היום אנחנו מניחים זכוכית מגדלת על הנפש בכל תקופת חיים, וזה נפלא.
להצחיק בצרפתית. אך אפשר כבר במהלך האשפוז להנעים את החוויה, ויש פרטנרים נפלאים להטבת המסע אל הנפש. לפני זמן מה המתנתי כאובה לרופא, ופתאום הגיחה ליצנית חביבה עם אף אדום, צמות סגולות ומבטא צרפתי כבד. היא שלפה סרט־מידה ארוך כאורך הגלות, ומול עיניי המופתעות התחילה למדוד לי את שטח הכיסא כדי לחייב אותי בארנונה על המקום שאני תופסת על כיסאי בחדר ההמתנה. עם כל הגיחוך, זה העלה חיוך על פניי ושיתפתי פעולה עם הטרלול שהיא הביאה לפתחי. "אם החולים לא מגיעים לקרקס – הקרקס יגיע אליהם", כך הכריז מייקל כריסטנסון, הליצן הרפואי הראשון. האפשרות להפוך את ה"אוי" ל"הוי" – זה כל ההבדל. החלום שלי הוא להיות ליצנית רפואית שמצחיקה אנשים בצרפתית. אצטרך להגשים קודם את החלום הישן של שליטה בשפה הצרפתית, אבל זה פרט קטן. המועצה המדעית של ההסתדרות הרפואית פתחה קורס מקוון בצרפתית מדוברת לרופאים כדי להקל על התקשורת עם העולים הרבים שהגיעו מצרפת ועם אלו שעוד בדרכם לכאן.
בילדותי בניו יורק הרחוקה הייתה אמי מזמזמת לנו בזמן ההשכבה לשינה את השיר Que sera sera – ביטוי איטלקי. הנערה שואלת "מה יהיה?" ומשיבים לה קולות שונים לאורך פסיפס חייה – פעם זאת האם, פעם החבר, ופעם המספרת עצמה משיבה כאם בוגרת: "מה שיהיה יהיה. העתיד לא ניתן לצפייה מראש". אני נוטה שלא לקבל את הקביעה הפטליסטית הזאת. אפשר להשפיע על העתיד. פשוט להגיד "הוי" במקום "אוי".