סיפורים מהפגייה

הטבת חלום מדי בוקר. אם תנברו בדברי הימים תמצאו שפעם, לפני המון שנים, חבשתי את כובע רופאת הילדים, או בעצם – רופאת הפגייה. חצי שנה עבדתי בפגייה בשערי צדק, תחת פיקוחו של פרופסור שימל, שהיה אז רופא בכיר ולימים ניהל את הפגייה. הפסקתי את העבודה שם כשהתגלה לי שאני בהיריון של תאומים (אז הייתה הדמיית העל־קול בחיתוליה. צוות של רופאי נשים ישבו בחדר חשוך סביב מכשיר ענק שמילא כמעט את כל החדר וצפו אל תוך נבכי הבטן ההריונית הגדולה, ולאחר התבוננות ארוכה הגיעו למסקנה שיש שם שני ראשים ושכנראה יש לפנינו היריון תאומים).

מיד בצאתי מהחדר פשטה בין כל אנשי צוות הפגייה ובית החולים בכלל השמועה שאני מחכה לתאומים, כל זה כשבעלי עדיין לא ידע כלום… מאותו רגע הרגשתי את כובד ההיריון והתקשיתי לנוע בתורנויות הקשות, ועברתי להתמחות ברפואת המשפחה, שהיא קלה יותר מבחינה פיזית. בעלי התחיל אז קורס רבנים צבאיים, מתוך ידיעה שאחרי חמישה ילדים צה"ל כבר לא יאפשר לו לעשות זאת. הוא נרשם לקורס כאב לשלושה וסיים אותו בהצטיינות כאב לחמישה.

את הימים האלו בפגייה אני זוכרת כטראומתיים. הייתי דוקרת פג ומחזירה אותו בוכה לעריסה, וזה קרה המון פעמים ביום. מחדירה צינוריות, שואבת דמים, "מתעללת" בו כשהוא לא יכול להתנגד. בלילות חלמתי על התאומות שבבטני דברים נוראים בעקבות מה שראיתי בפגייה, וברקע היו קולות בכי, אורות חזקים וצפצופי מוניטורים. כמעט מדי יום היה בעלי עושה לי הטבת חלום.

להיכנס לניתוח על בימבה. אבל גם ההורים היו נורא מסכנים. אני זוכרת אבא של פג חולה במיוחד שהיה מגיע לפתח היחידה ונכנס בשקט. אחות חמורת סבר עם מדים ירוקים ומסכה על פניה הייתה גוערת בו על כך ששכח ללבוש חלוק סטרילי, ומובילה אותו לחדרון בפתח המחלקה, שם היו תלויים החלוקים הוורודים. הוא ניגש בהססנות למיטת בנו, בעריסה בפינה, סביבו סבך של צינורות, כשהוא שוכב ללא מגע מלטף ומחבק. הוא עדיין לא בשל ליניקה, ומקבל מזון דרך צינור המחובר ישירות לקיבה. האם היולדת לא מגיעה כמעט – היא לא מסוגלת להתמודד עם המתח שמלווה כל ביקור. פרופסור שימל הפציר בו שייתן שם לילד למרות שלא נראה באופק טקס ברית המילה, וזאת כדי שיוכלו להתפלל עליו. אך הוא השיב: "מי יודע מה ילד יום?"

מאז חלפו שנים ונולדה שיטת הקנגורו. בשיטת הקנגורו הילוד מונח בצמוד לגופו של ההורה כאשר עורם חשוף – עור לעור – וראש התינוק מכוסה בכובע ומבצבץ מגוף ההורה. התינוק הצמוד לחזה האב או האם יכול לשמוע את הלב הפועם של הוריו, בדומה לקולות ששמע ברחם, מה שגורם לו לרוגע ולנינוחות. השיטה פותחה בשנת 1978 בקולומביה, בעקבות מחסור באינקובטורים. מחקרים רבים מצביעים על תועלת רבה לשיטה – השפעה חיובית על הקשר בין התינוק להורים, שיפור מדדים כמו קצב לב, נשימה וחום גוף, ואפילו הגברת ייצור החלב אצל האם. שיטת הקנגורו משפרת את תחושת הביטחון של ההורים ומשפרת את איכות השינה של התינוק גם לאחר שישה חודשים. הפגייה של המרכז הרפואי זיו זכתה במקום הראשון בארץ עם 144 דקות "חיבוק" לפג בממוצע ביום.

יש לי ילדה ש"חולה" על תינוקות ועל ילדים בכלל. היא הייתה מתנדבת בלילות בחיבוק תינוקות בפגיות ובמחלקת תינוקות. עשרים שניות של חיבוק גורמות להפרשת אוקסיטוצין – הורמון של התקשרות, ולהורדת הפרשת הקורטיזול – הורמון הסטרס. וכמה זה חשוב. תינוק יכול אולי לשרוד בלי תזונה מיטבית, אבל הוא לא יוכל לשרוד ללא מגע. תיאוריית ההתקשרות של ג'ון בולבי אומרת שמגע וחום חשובים לתינוק לא פחות מתזונה. פעוטות שגדלו בבתי יתומים, שלא זכו לקשר עין ולמגע אנושי, פיתחו הפרעות התפתחותיות ורגשיות. במחקרי מעבדה על קופים נמצא כי גורים שהופרדו מאימותיהם והתבקשו לבחור בין מגע רך של בובה דמוית קוף ובין יניקה מבקבוק חלב שבו אחזה "קופה" אחרת, בחרו במגע הרך על חשבון סיפוק הרעב. בבית החולים הציבורי אסותא אשדוד ממשיכים באותו קו מחשבה, כשמכניסים שם פעוטות לחדר הניתוח על מכונית בימבה. זה מוריד את מפלס החרדה בקרב הילדים והוריהם, ואף בקרב הצוות הרפואי.

חיים תמורת אצבעות הרגליים. בארץ כעשרה אחוז מהילודים נולדים פגים. בחלק ניכר מהמקרים האחריות לכך היא של רופאי הפריון, שמתפתים לתת לאישה טיפול הורמונלי חזק, העיקר שתהרה – גם במחיר של הריונות מרובי עוברים, שאם הם שורדים הם נולדים פגים. היום גם פג שנולד במשקל 500 גרם עשוי לשרוד, אבל הוא עלול לסבול מסיבוכי הפגות – הפרעות בראייה, בשמיעה, בהתפתחות הקוגניטיבית והמוטורית ועוד. לעיתים קרובות הצוות הרפואי מתלבט בין נקיטת אמצעים "הרואיים" להצלת העובר ובין נקיטת גישה פסיבית של שב ואל תעשה.

וכך מספר פרופסור שימל בספרו החדש 'הרואה את הנולד': לפני שנים רבות, נולדה תינוקת בשבוע 25 להיריון, במשקל 800 גרם. בתקופה ההיא, הישרדות בשבוע היריון כזה הייתה מוטלת בספק. לצורך ניטור נאלץ הצוות לצנתר את אחד מהעורקים הזעירים המספקים דם לחלק מאצבעות הרגליים של התינוקת, מה שגרם, כצפוי, לפגיעה באספקת הדם לחלק זה של אצבעות הרגל. אבל זה הציל את חיי הפגית הקטנה. היא שוחררה מבית החולים לאחר מספר חודשים עם פגיעה ברגלה. כעשרים שנה אחר כך נכנס פרופסור שימל למונית ולפתע פנה אליו נהג המונית: "אתה הוא פרופסור שימל?" ובתשובה להנהונו המשיך: "אני האב של הילדה ש'הקרבת', בהסכמתנו, חלק מאצבעות רגליה כדי להציל את חייה". אביה סיפר בהתרגשות שבתו סיימה לאחרונה תואר ראשון באוניברסיטה.

אבל צריך הרבה גבורה והרבה תפילה. לפעמים ההורים אינם מודעים לרמת הסיכון שהם נוטלים. הנה עוד סיפור מהספר הנפלא הזה: "עשו הכל כדי להציל את התאומים", כך התחננו בני הזוג, שההיריון שלהם היה בשבוע 23, למרות סיכויי התחלואה והתמותה הגבוהים. לאחר מספר שעות נולדו בן ובת, שקיבלו טיפול רפואי מיטבי. הבן נפטר לאחר שש שעות בשל זיהום, והבת שנולדה במשקל 500 גרם שרדה, והשתחררה לביתה לאחר מספר חודשים. בגיל 12 היא הגיעה לביקור במחלקה. לא מעט ילדים מגיעים בגיל זה לבקר בפגייה לצורך הכנת סרט לכבוד אירוע בר/בת־המצווה, בסגנון "כאן התחילו חיי". בדיוק אז סייר בבית החולים הזמר אברהם פריד. פרופסור שימל הפגיש בין השניים. "איזה משיריי את אוהבת?" שאל אותה הזמר. הילדה השיבה שהשיר החביב עליה הוא 'עלה קטן'. אברהם פריד נענה לבקשתה וההתרגשות הייתה גדולה.

אחרי ארבעה חודשים בפגייה הגיע תורו של הפג הקטן להשתחרר. את פרופסור שימל הוא הזמין לברית, ועל ההזמנה בהק המשפט: "זה הקטן גדול יהיה".