admin
"הן יושבות סביב, עיניהן נשואות אליי. מצפות. מחכות לרגע שאשמיע באוזניהן את המילים האלמותיות."
פורסם בעיתון פנימה | כ"ז בכסלו תשע"ז 27/12/16
שעת ערב חורפי, ובתוך המקווה מתפשטת חמימות נעימה.
רבקי הבלנית מתרוצצת מחדר לחדר, מוודאת שהחדרים נקיים ומסודרים, ופתאום היא שמה לב כי המים לא חמים. היא מתקשרת בהולה לאיש התחזוקה של המועצה, יש בעיה עם חימום המים.
רבקי מתבוננת חסרת אונים מעמדת הטלפון שעל יד שולחנה, על הנשים היושבות בחדר ההמתנה. היא אומרת בלבה: עוד ערב ארוך לפניי. מזל שיוסי הגיע מוקדם הביתה מה'כולל' ועזר לי להשכיב את הקטנים. הוא יצטרך להגיע שוב לבד לחתונה של השכנים – האמת שקצת נמאס לו להגיע לבד לשמחות. אבל אני, ערב ערב, נפרדת מהבית החמים והאהוב, באמצע ה'אקשן' של השכבת הילדים, וצועדת בצעדי ענק לכיוון המקווה, שבקצה העלייה, שבסוף הרחוב שלנו. מדי ערב אני משאירה ערמת כלים בכיור והר של כביסה בסלון, אך הבנות עוטות עלי קרב, בהתלהבות האופיינית להן, ומחסלות אותה לפני שאני מגיעה. אוי, הרגליים כבר כואבות. שכחתי לגרוב את הגרב האלסטית מרוב חיפזון.
והנה, אין מים חמים!
הן יושבות סביב, עיניהן נשואות אליי. מצפות. מחכות לרגע שאשמיע באוזניהן את המילים האלמותיות 'כשר… כשר… טהורה, טהורה', ואז תיפרדנה בשלום לבתיהן, עם חיוך זוהר על הפנים.
לכנרת אני חייבת להתייחס בהמון המון חום וסבלנות. זו ההזדמנות שלי לחבר אותה לטבילה בצורה שתחבב עליה את המצווה, כך שתרצה לחזור אלינו שוב ושוב.
גם כלילת הכלה צריכה תשומת לב מיוחדת. מחר בערב היא מתחתנת! היא כל כך חוששת. זה מובן, היא בסך הכל בת שמונה עשרה, וכבר נפרדת מהסינר של אימא. לפחות כאן אני אשמור עליה.
פנינה כל כך מתביישת לשבת שם עם הבנות הצעירות. היא בוודאי חוששת שמא תפגוש את אחת מבנותיה או כלותיה פה. אני חייבת להזדרז ולהכניס אותה מהר, שלא 'תתפדח'.
והדס המתוקה – איזו מסירות נפש יש לה, בעלה מגיע רק לכמה שעות מהצבא. בשעות הבוקר המוקדמות הוא כבר חוזר לגולן, היא חייבת להיכנס ראשונה.
ושלומית, היא כל כך מצחיקה עם הבטן הגדולה… באה לטבול כסגולה ללידה קלה, אני צריכה להיזהר שלא תחליק, חס ושלום, בדרך למקווה.
והנה, השעה כבר עשר! הטלפון מצלצל. מעבר לקו מודיע דודי הטכנאי שאין סיכוי שהוא יגיע לתקן את החימום לפני חצות.
"מה אני עושה?"
זוהי שגרת היום-יום שלי. דרך המקווה של היישוב שלנו עוברות מדי יום כעשרים נשים, כל אחת והסיפור המיוחד שלה, כל אחת וחלומותיה, ואני נמצאת שם עבור כולן.
מקרי קיצון
אבל מעבר לחום הלב, המון אהבה וסבלנות אין קץ לנשים, ישנם מקרים שזקוקים למנה כפולה של תשומת לב ואורך רוח. מלי, למשל. מלי היא אישה כבת שלושים, רזה מאוד, חיוורת, עם עיני שקד עצובות. שערה החום דליל, ופניה נוגות, ארוכות. היא בדרך כלל מבלה באמבטיה שלוש שעות ויותר לפני הטבילה, וכאשר היא סוף סוף מוכנה לרדת למקווה היא טובלת שוב ושוב ושוב, לפעמים עשרים פעם. היא חוששת שאולי נשארה שערה מחוץ למים, למרות שבדיוק על זה אחראית הבלנית, או אולי קימצה את העיניים יתר על המידה, או אולי אגרופיה היו קמוצים. כשאני רואה אותה בחדר ההמתנה אני מיד מסמסת ליוסי, שלא ישכח להשאיר את דלת הכניסה לביתנו פתוחה לפני שהוא הולך לישון, כי סביר להניח שאגיע בשעות הקטנות של הלילה, וחבל לי להעיר אותו משנתו.
מלי סיפרה לי, בפעם הקודמת שהיא טבלה, שרב היישוב, הרב בני, כל כך מיואש ממנה ומתסביכיה, שהוא הורה לה לבדוק רק פעמיים במשך כל השבעה נקיים, ושלא תעז להגיע אליו עם עדים – בדי בדיקה. למלי יש הפרעה אובססיבית מאובחנת סביב הלכות הטהרה. ישנם סוגים שונים של אובססיות רוחניות. יש אנשים שחוזרים שוב ושוב על נטילת ידיים, מתוך חשש שלא כל פיסת היד כוסתה במים, או קוראים קריאת שמע עשרות פעמים מחשש שלא ביטאו מילים כראוי. ויש את מלי, שמדי חודש בחודשו פוקדת עם בעלה את ביתו של הרב עם עשרות עדי בדיקה שאין בהם רבב, אך מלי מוטרדת שמא יש שם כתם דם פצפון, בלתי נראה, שהיא פספסה.
גם הרופאה המקסימה של היישוב, ד"ר קווין, מוטרדת ממלי, כי היא פנתה לבירור ולטיפול ב'דימומים' הווירטואליים שלה. לבסוף, הפתרון הרפואי האולטימטיבי שנמצא עבורה הוא טיפול בגלולות באופן ממושך, כך שיתמעט מספר מחזורי הווסת שמלי תקבל. וכך המפגש של מלי עם המקווה יתרחש רק פעם בכמה חודשים, במקום מדי חודש בחודשו. וכך הרב היקר מרוצה, בעלה של מלי מאושר, מלי רגועה, ואני – מה יש לומר?
השעון מצביע על חצות הליל. מלי נמצאת כבר שעתיים במקווה. בינתיים, הדוד מתוקן. הפלא ופלא. שעה וחצי של התארגנות, רוויית לחיצות פעמון, וכעת היא יורדת אט אט למים. היא עולה ויורדת, תוהה ומבררת, חוזרת לשירותים, ואולי לא בדקתי את הגב בקפידה. ואני שרה לה ניגון מלטף, מרגיע, מבטיח, כשר… כשר… כשר.