רוטשילד פינת גייטס

המשפחה שניהלה את העולם. מכירים את הסיפור 'לעשות משהו משום דבר'? היה היה אדם עני ולו רק מעיל מרופט לגופו. כשבלה המעיל, גזר את שרווליו והפך אותו לאפודה. כשבלתה האפודה השתמש בחלקי הבד כדי לקשור לעצמו עניבה. וכשהלכה העניבה בדרך כל הארץ – הוא יצר מזה סיפור.

כך היה רוטשילד. self-made man. בעשר אצבעותיו בנה אימפריה. אחד הספרים האהובים עליי הוא 'אהבתה של גברת רוטשילד'. זהו רומן היסטורי מרגש שמספר את סיפורה של שושלת רוטשילד. הוא מתחיל כיומן של בחורה בת 17 ברחוב היהודי של העיר פרנקפורט שבגרמניה. היא מתחתנת עם מאיר אנשל רוטשילד אהוב ליבה, ומבין השורות ליקטתי רמזים לזוגיות יפהפייה, מושתתת על נאמנות, הערכה הדדית ויראת שמיים חזקה. אביו של אנשל היה בנקאי וסוחר במטבעות, ולאחר מותו עבר אנשל לעבוד בבנק כפקיד זוטר. לאט לאט הפך למנהל ובהמשך למייסד של רשת מוסדות פיננסיים ענפה. בספר מתוארת הנאמנות שלו למסורת היהודית והחינוך הטוב שהנחיל לבניו. אנשל פיזר את חמשת בניו במקומות אסטרטגיים שונים ברחבי אירופה: בלונדון, בפריז, בפרנקפורט, בווינה ובאיטליה. האחים רוטשילד הפכו לעשירים הגדולים ביותר באירופה. הם החזיקו את הכלכלה במדינות שבהן ישבו, ועל פיהם נשק כל דבר – הם יכלו לחולל מלחמות או למנוע אותן לפי ההחלטה אם להלוות כסף למדינה מסוימת, מה שפשוט לא ייאמן שיקרה בימינו, בעולם המודרני שלנו.

אפקט הפרפר של המלחמה. האומנם לא ייאמן? דווקא כן. היום זה לא רוטשילד, אלא ביל גייטס, אילון מאסק או מארק צוקרברג שמחזיקים את העולם מבחינה כלכלית, ברצותם מפילים מדינות וברצונם מחזקים. בידם לגרום לרעב או לשובע למיליוני בני אדם. במלחמת רוסיה-אוקראינה, שלא ברור מי הטובים ומי הרעים בה (ואולי שניהם), ניסו הרוסים לחנוק את הצבא האוקראיני על ידי ניתוק שלו מהאינטרנט. פתאום בא מר אילון מאסק ופותח לרווחה את השימוש במערכת החלליות שלו, שמספקות שירותי אינטרנט אלחוטי לכל מדינת אוקראינה בחינם. בכך הוא הציל את אוקראינה, שמחזיקה מעמד בצורה מפתיעה מול הדוב הרוסי. הבנקים הגדולים שנשלטים על ידי העשירים הגדולים החליטו לנתק את הרוסים מרשת הבנקאות העולמית סוויפט – וגרמו פגיעה אדירה בכלכלה הרוסית, שגם כך אינה במיטבה, פגיעה שאחריתה עשויה להיות קריטית ליכולת העמידה של רוסיה. גם גוגל ופייסבוק ועוד חברות ענק החליטו להחרים את ברית המועצות, צעד שכמובן פוגע משמעותית גם בכלכלה וגם באיכות החיים של רוסיה ואזרחיה. למעשה מתרחש כעת אפקט הפרפר – מחיר החיטה עולה כי היא באה מאוקראינה ומרוסיה, ובעקבות כך עלול להיווצר רעב במקומות העניים יותר כמו אפריקה ודרום אסיה.

לאן שייכים הלייטים? גם בָּרוח ניתן ליצור אדוות שישפיעו על התודעה הרוחנית הציבורית. בעת האחרונה יש יותר ויותר אנשים משלנו, ובהם רבנים מובילים בציבור, שנכנסים לעובי הקורה של ויקיפדיה, עורכים ומדייקים. הם שותפים לשיח הפנימי של העורכים ובעלי יכולת ההשפעה. בעיקר יכולת נטרול של אג'נדות עוינות. זאת הדרך לאבולוציה אמונית.

אבל האבולוציה האמיתית מתחילה מבפנים, בחוג המשפחתי פנימה. כך התחיל הברון רוטשילד את דרכו הכלכלית, כך בנה אימפריה באמצעות הנחלת יסודות העסק לבנים, וגם הנחלת המסורת. כך נוכל אנחנו להשפיע על רוח העם, אם רק נתחיל קודם להניח דברים על לב השוהים בתוכנו, בביתנו. וזה לא פשוט. לפעמים התמונה מורכבת ונראה שכל מאמצינו עולים בתוהו. אותו ילד שנראה שזורק כמעט את הכול, דווקא בו השקענו את הלב והנשמה.

אבל יש הבדל בין לזרוק את הכול לבין לזרוק כמעט את הכול. לאחרונה פורסם פוסט על החברה שמגדירה את עצמה דתיים־לייט. אותם אנשים מסרבים להיחשב דתל"שים, אף שאינם רואים את עצמם מחויבים להלכה בנושאים שונים. בתחילה הפוסט קומם אותי. יש פה שוב ניסיון לטשטש את הגבולות, להפוך את ההלכה למשהו אמורפי. ואולי באמת זאת כוונת המכוון. אבל במחשבה שנייה, חשבתי על אותם אנשים. מה אנחנו מעדיפים, שהם יוציאו את עצמם מחוץ לגדר או שיישארו בפנים, כמו שהם? האופציה השנייה עדיפה בעיניי. כך גם יש סיכוי לדור הבא.

טלפון בחצות הלילה. בקבוצת רבניות שבה אני חברה שלחה לי חברתי מנוער, הרבנית מעכי פנדל, את התובנה המדהימה הבאה בשם הרבי מקוצק: למה כתוב "והיו הדברים האלה על לבבך"? וכי מניחים על הלב את הדברים? מסתבר שכן, על קרום הלב החיצון. לפעמים אנחנו מנסים להעביר מסורת אבות לצאצאינו ונדמה כי הלב חסום. אז חשוב שנהיה מתונים בציפיותינו לתוצאות מיידיות. הדברים הונחו, והם נשארים "על הלב" עד שמגיע הזמן המדויק והסגולי שבו הלב נפתח, ואז מסורת האבות מחלחלת פנימה.

והנה סיפור אמיתי של אחד מקרובינו שזכה לראות את האדוות של פועלו. ראש ישיבה חרדית מכובדת, שאנחנו מכירים היטב, זכה למשפחה ברוכה, טובה וצדיקה. אלא שאחד הילדים בגיל ההתבגרות לא הלך בתלם. בהיותו בן 17 הוא נעלם, ובמיטתו מצאו פתק: "שלום הוריי היקרים, אני לא רואה אפשרות להמשיך בדרך שלכם, הלכתי למצוא את דרכי". ההורים ניסו למצוא אותו אך הגיעו למבוי סתום. אחרי כמה חודשים הם קיבלו דרישת שלום ממנו בשידור ברדיו. הבחור התראיין בכל במה אפשרית על החינוך החרדי הקלוקל שקיבל וסיפר על החופש שמצא ועל החיים היפים שגילה. עם הוריו הוא לא יצר שום קשר.

חודשים רבים אחר כך, כאשר הרב ואשתו ישבו בחצות הלילה בסלון ביתם, צלצל הטלפון. זו לא שעה רגילה לקבלת שיחות, והם הסתכלו זה על זו וקמו להשיב – אבל הצלצול פסק. הם התיישבו כששניהם מהרהרים באותה תקווה – ולפתע צלצול נוסף. הרב מיהר להרים את הטלפון, ועל הקו הבן האובד, שבקול נמוך ועצוב שואל: "אבא, אני יכול לחזור הביתה?" האב הנדהם ענה מיד: "בוודאי, אנחנו מחכים לך!" אחרי כמה דקות הוא היה בדלת (התברר שהוא התקשר מטלפון ציבורי סמוך), והיו בכי ונשיקות וחיבוקים ומרק חם ומקלחת טובה, וימים של סיפור החוויות והלבטים והקשיים וההכרעות בדרך, וגם התנצלויות מקרב לב. היום אותו בן הוא מחזיר גדול בתשובה. הדברים שישבו על ליבו בזכות החינוך של הוריו, חלחלו לבסוף פנימה. מים שחקו אבנים.

פורסם באנתחתא בשבע