במקצוע שלי צריך להתאזר בגבורה. יש תובנות רפואיות שחשוב להעביר למטופל גם אם הוא לא ממש רוצה לקבל אותן.
אם אני יודעת שהתנהגות שלו היא מסוכנת לבריאותו והוא אינו מודע לכך, כמו שימוש באלכוהול או עישון, אז איני רשאית לא ליידע אותו על כך. זה ממש לפני עיוור …אם אני יודעת שיש שעון ביולוגי שמתקתק באופן מוקפד והשחלה לא חומלת, אז מי יתיר לי שלא ליידע את הבחורה הצעירה שיושבת מולי, והיא נושקת לגיל 35, גם אם היא לא פנתה כלל בנושא פריון? מבחינתי, היא עיוורת לאפשרויות הקיימות כדי לשמר את הפריון העתידי שלה, ומחובתי לספר לה את הסיפור.
'לפני עיוור'- במלרע, זה למשל, לערוך שולחן מלא מטעמים וברבורים מפוטמים אבל לשכוח לשים סכ"ום. ולפעמים זה להניח עוגת קצפת מולי. או חמור מכך- להושיב נכדה עסיסית במיוחד במרחק קצר מסבתא שמנועה מלחבק אותה בהוראת פרופסור אמיריטוס קורונה. הצו ההלכתי והמוסרי לא לתת מכשול לפני עיוור כולל כל הטעייה. בעצם מדובר על מציאות שבה האדם עיוור למצבו, ואנחנו מפילים אותו בבור.
הדעה המקובלת בהלכה היא שהעיוור חייב בכל המצוות, חוץ מאותן מצוות שהוא אינו מסוגל לקיימן מפאת עיוורונו. וכך, גם אם הוא לא זכה למאור עיניים מאז לידתו, הוא מברך את ברכת 'יוצר המאורות', כי הוא נהנה מכך שאחרים רואים ומסייעים לו. על פי אותו עיקרון ,מותר להדליק בשבת אור לצורך יולדת עיוורת גם אם אין בכך צורך ממשי כעת, מפני שהידיעה שהמטפלים בה רואים היטב עשויה ליישב את דעתה.
מחלות עיניים, כקטגוריה רחבה, נחשבים כמצבים שעליהם מותר לחלל את השבת. חז"ל קובעים שיש קשר בין תקינות הראיה לבין פעולה תקינה של הלב, ויש פוסקים שתולים בכך את הסיבה להתייחס לסכנה לראייה בסכנת נפשות- למרות שלא ברורה כוונת חז"ל, ואין זה תואם את המציאות הרפואית הגלויה.
לדעת רוב הפוסקים אסור לעיוור המשתמש בכלב הנחיה להיכנס עם כלבו לבית הכנסת, משום שיש בדבר בזיון לבית הכנסת והפרעה למתפללים האחרים. לדעתם יש להשאיר את הכלב מחוץ לבית הכנסת, ובתוך אולם בית הכנסת ראוי שהעיור ייעזר בחבריו המתפללים; בבית הכנסת שהעיוור מתפלל בו באופן קבוע והדבר אינו מפריע למתפללים, בוודאי שאין האיסור הזה תקף. וכך ראוי.
אלא אם כן זה גורם לנזק למתפללים, כמו אצל אנשים שסובלים מחרדה גלויה מכלבים.
ומה עושים כשהרופאה מפחדת מכלב הנחיה? ומעשה שהיה כך היה- באחד הימים, נכנסה אל תוך חדר המרפאה הקטן שלי, אישה עיוורת עם כלב נחיה ענק כשבעלה ממתין בחוץ. אני מאמינה ששמיעתה המושחזת קלטה את דפיקות הלב המואצות שלי . הסברתי לה שלרופאה שלה יש מום משמעותי- פוביה מכלבים. היא חייכה, וקראה לבעלה שנכנס לחדר אתה, ואת הכלב החביב השארנו ליד המזכירות שלי, שהסכימו לעשות עליו בייביסיטר, בחמלה רבה.