admin
יום חורפי. עננים מכסים את השמים הכסופים. טיפות של גשם מבצבצות מבין הערפילים… אנו נוסעים לירושלים. הכיוון – 'שערי צדק'. אני בכיסא האחורי, ר' צבי כספי נוהג. צירים עדינים מבשרים את תחילת המסע המיוחל. אני לבד. בעלי במילואים ואין פלאפונים, וגם לא טלפונים. אז כשמתחילים הצירים, אל מי פונים – ישר לאבא הטוב של קריית חינוך שעלבים, למנהל, לאיש החסד, לחובש, לעמוד התווך – לאדם שאפשר לסמוך עליו בכל עת. ר' צבי מיד מתארגן, ומכריז – 'אני מסיע אותך לבית החולים, וגם אשאר אתך כמה שתצטרכי. אל תדאגי'. אנחנו עולים לירושלים, וכל הדרך הוא מנסה להרגיע, לספר סיפורים, ובין לבין הוא ער לצירים התכופים, ומנחה אותי: 'תנשמי, תנשמי עמוק'… הזמן דוחק… ב"ה שאני לא לבד. לידת תאומים זה דבר קצת מפחיד, הבעל בצבא, אבל אני לא לבד. מגיעים לשערי צדק, עולים לחדר הלידה, מקבלים אותי, וצבי נשאר בחוץ. מחברים אותי למוניטור, נוטלים דמים ומכניסים עירוי, ואני מקבלת חדר ורופא צמוד. המרדים בדרך כדי להגיש את זריקת האפידורל הגואלת, ופתאום בדלת עומד ר' צבי. 'חלפה יותר משעה מאז שהגעתי' אני מהרהרת בליבי, 'איך הוא עוד כאן?'. עיניו הטובות והנבונות מבחינות בתמיהה שלי, והוא אומר: 'הבטחתי לך שאני לא עוזב עד שהכול בסדר. את רוצה שאמתין עד שתסתיים הלידה?' לא היו לי מילים. שיחררתי אותו לדרכו. את החסד הזה, הליווי ללידת התאומות, לא אוכל לשכוח לעולם.
את צבי כספי הכרתי כמעט ארבעים שנה, מאז שהגענו כזוג צעיר לשעלבים. כאם צעירה בתחילת הדרך הוא היה עבורי דמות מאוד משמעותית, וכך לגבי ילדיי. קודם כל, ר' צבי היה מחלק הסוכריות האגדי בבית המדרש של הישיבה. כל ילדי קריית החינוך שעלבים סבבו אותו, והוא הכיר כל אחד מהם, וידע אפילו להבחין אם ילד שובב חזר כדי לבקש סוכריה נוספת… השיא היה בסיבוב סוכות של ילדי הקריה, שכמנהגם היו פוקדים בסוף סעודת ליל ראשון של סוכות כל סוכה וסוכה, מבקשים ברכה ודבר תורה, שרים שיר אחד או שניים, וכמובן שממתינים גם לאיזה ממתק. ילדיי תמיד התחילו בסוכה רחבת הידיים של ר' צבי, כי שם הממתקים והחום האנושי היו בשפע, ומכל הלב, כדרכה של משפחת כספי. שיא השיאים התרחש בשמחת תורה, אז הכינו ר' צבי ומשפחתו שקיות ענקיות לכל ילד וילד וגם לילדי האורחים, והילדים התמוגגו על מתיקות התורה והסוכריות… כשעברנו למבוא חורון דמותו של כספי עמדה מול עיניי, והחלטתי ללכת בדרכו – הפכתי למחלקת הסוכריות בעזרת הנשים במניין הצעירים, אבל כמובן שלא הגעתי לקצה מדרגתו באהבה לילדים.
צבי היה איש ירושלים, ותמיד דאג להזכיר זאת, ולצטט דברי חוכמה מגדוליה וחכמיה שהיו נוף ילדותו. הוא היה דמות שתמיד היה אפשר להתייעץ עמה בעניינים חינוכיים, בעניינים ציבוריים, וגם בעניינים רפואיים. הוא היה חובש מקצועי, וכרופאה התייעצתי אתו לא פעם. במשך שנים התקיים אירוח פסח בישיבת שעלבים, והגיעו אליו משפחות רבות מכל הארץ. בעלי היה מעביר שיעורים תורניים ופעילויות לילדים, אני הייתי הרופאה והחובשת, וכך גם אנחנו התארחנו ב'מלון' במהלך החג. תמיד, מידי שנה בשנה, כספי היה פותח את ליל הסדר הציבורי במילים סמכותיות, מלאות חום ואחריות אבהית: 'אנחנו יוצאים לדרך. ישיבת שעלבים עשתה כל מאמץ שהכל יהיה מאורגן ומוכן באופן מושלם. אולם ייתכן שיהיו דברים לא נוחים, או לא צפויים, או תקלות. המילה הכי חשובה בסיפור הזה היא סבלנות. הכל יסתדר. אבל אני מבקש שתתאזרו בסבלנות'. והוא סיים בחיוכו הנעים: 'תיהנו, ושיהיה לכולנו חג שמח'.
ר' צבי היה בין השאר כמין 'אב בית' לתלמידי חו"ל של הישיבה, וטיפח אותם באהבה ובחום אנושי מופלא. הדלת שלו הייתה פתוחה להם, וגם לאחרים שנזקקו לו, 24 שעות ביממה ממש. וכל זאת נעשה בזכות אשת החסד מירי, אשתו. הוא היה אדם אליו פונים לעצה, לעזרה, לכתף – כל אדם ובכל שעה. ר' צבי ואשתו מירי היקרה, תיבדל"א, היו פעילים מאד בקירוב העלייה היהודית, עת נפתחו שערי ברית המועצות בשנות השמונים. עולים רבים בודדים היו בני בית אצלם ואף סמוכים על שולחנם במשך תקופות ארוכות. וזה המשיך ממש עד ימים אלו.
כמה ימים לפני שאושפז פגשנו אותו בשבילי הקריה כשהוא נוסע ברכב המיוחד שלו. הוא כבר התקשה בהליכה, אבל היה מלא חיים. פעמים רבות היה מחמיא לי על מאמר שכתבתי בערוץ או בעיתון, ומוסיף איזו תובנה משלו. בשבילי, זאת הייתה מחמאה משמחת במיוחד.
אנחנו נפרדים מאדם גדול. אשריי זכיתי להכיר ולהוקיר אותו שנים כה רבות. איש חסד למופת, איש מעלה, שכל נתיבותיו – נתינה לזולת. עליו אפשר לומר בסוף ימיו: יגעת ומצאת.
אני מברכת אותך צבי כספי היקר מכל הלב: לך, ר' צבי, בשלום, למנוחת עולמים. תערב לך אדמת בית החיים של גזר שפעמים כה רבות גמלת גם בו חסד של אמת לאחרים. תנצב"ה.