חמש שפות של אהבה

פרשת ויקהל היא פרשה ׳משעממת׳. ולא בגלל שהתוכן שלה לא ראוי לתורתנו הקדושה, אלא בגלל שכמעט כולה היא חזרה, לפעמים מילה במילה, על דברים שכבר קראנו ושמענו בפרשות תרומה ותצוה – המשכן וכליו, בגדי כהונה ועוד. והפעם לא מדובר על הוראות אלא על הביצוע. גם בפרשת ויקהל אנחנו פוגשים את התרומות שהעם נתן לצורך הקמת המשכן והכנת כליו, והכמות הייתה כלשון הכתוב ׳דיה והותר׳ – לפי חשבונות הגבאים התקבלו יותר תרומות מהנדרש.

התורה מגדירה את זה בצורה נפלאה: ׳ויכלא העם מהביא׳! הפקודה שזהו, ימי ההתרמה נגמרו, אי אפשר יותר להביא, נתפסה כסוג של ׳קשירת ידיים׳. אמנם כל אחד טרח במשך ימים ארוכים כדי לתת את כל החשוב והיקר לו עבור מצות בניית המשכן, אבל עדיין- יש עוד משהו שהוא רוצה לתת. ההתלהבות הכללית גרמה לרצון לוותר על עוד חפץ לצורך בניית הכלי האדיר להשראת השכינה שאמור להיבנות עתה מול עיניהם .

אבל פתאום נשמעה ההודעה ׳איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש׳! ולאחר הניסיונות לברר אולי בכל זאת יש עוד חלון הזדמנויות לתת עוד תרומה אחת קטנה – הבינו כולם שהסיפור נגמר. וההרגשה הייתה: ׳ויכלא העם מהביא׳. בצער רב וביגון קודר החזירו האנשים את התרומה האחרונה שהתכוונו לתת לבוידם, בלי טיפת שמחה על כך שנשאר עוד בידם רכוש גדול.

קיימים עוד מצבים כאלו בחיים. לפעמים אנחנו רוצים לעזור לילד ומרוב רצון, אנחנו חונקים את היכולת שלו לפתח עצמאות. ולפעמים יותר ממה שהעגל רוצה לינוק, רוצה הפרה להניק. יש חמש שפות של אהבה- כולם מתחילות באות ׳מ׳- מתנות, מחוות, מגע, מילים, מעשים. וכל אחד מביע את אהבתו ובצורה אחרת. חשוב לדייק את הנתינה לפי הכלי של המקבל. וכך, אנחנו נוטים לקנות לבן הזוג מתנה או לעשות עבורו מחווה שתואם מאד את הטעם האישי שלנו. אבל יתכן וצריך לשמח אותו בדברים שהוא 'משתמח' בהם, בשפת האהבה שלו. זאת עבודת חיים.