מה קורה, אחי?

לתיבה 'אח' יש משמעויות רבות, אולם המשמעות העיקרית שלה היא הקירבה המשפחתית המיוחדת שבין שני בני אדם שנולדו לאותם הורים. מדובר על חיבור בסיסי, שאינו תלוי לכאורה בשום מעשה או מחדל, הוא פשוט עובדה קיימת. אמנם, האמת היא שזה לא לגמרי מדויק, שהרי יש אח קרוב ויש אח רחוק, יש אח דומה ויש אח שונה, יש אח אוהב ויש אח שונא, ובכל זאת כאשר יעקב אבינו מכנה דווקא שניים מתוך תריסר בניו כ'אחים', הכוונה היא ללא ספק שיש מצידו רצון לציין שהקשר, התיאום והאחווה בין שמעון ולוי בולטים, חריגים, מיוחדים. אולי עליהם אמר שלמה המלך "טובים השניים מן האחד", וכוונתו כנראה שטובים השניים גם מאחד כפול שניים: שניים מתואמים, מחוברים, מאוחדים, הם מכפלת כוח שעדיפה על שני בודדים.

אנחנו פוגשים אחווה מיוחדת בין רחל לאחותה – היא מוכנה למסור את הסימנים, לוותר על זיווג עם הצדיק – העיקר, לא לצער ולבייש את אחותה. ואחר כך – רחל נפקדה, אבל הנה בת ברחמה ואילו לאה נושאת את יוסף ברחמה. לפי המדרש, לאה מתפללת על אחותה שייולדו לה לפחות שני שבטים כמו שתי השפחות, וכך מתחלפים העוברים במעיהם – לאה יולדת את דינה ורחל את יוסף. את החיבור והאחווה בין אחים אנחנו פוגשים באפרים ומנשה שהם צאצאים של יוסף וגם של אסנת, בתה של דינה. יש פה סגירת מעגל של אחווה, ואולי זאת הסיבה שאנחנו מברכים את ילדינו על שמם – "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה".

אמנם, יעקב באמירתו "שמעון ולוי אחים" מתכוון לומר עליהם ביקורת. האחווה המיוחדת שלהם גרמה לדעתו לנזק, לשימוש ב"כלי חמס", יש להם 'סוד' פרטי משותף שיעקב איננו מעוניין להיות חלק ממנו. השיתוף המיוחד הזה גרם להם להתנהג ב'אף ועברה', בכעס ובתוקפנות, שאותם יעקב מגנה. זה נכון, אבל הוא לא מגנה את האחווה עצמה. האחווה של האחים באה לידי ביטוי חיובי וטוב כאשר היא אינה אחווה של זוג אחים בתוך משפחה גדולה, אחווה שמוציאה את האחרים מהכלל, אלא אחווה משותפת לכל האחים. אז, יש בה רק טוב, רק חיוב. כל ישראל אחים, כל ישראל חברים.