מחוזרות בתשובה שדואגות לדור הבא דרך פרויקט שיקום לנשים שהגורל התאכזר אליהן ועד להצלחות בתחום המים – הזמן פועל דווקא לטובתנו
מתוך בשבע | כ"ה בתשרי תשע"ז 27/10/16
חמסין סמיך, דביק, חסר רחמים. אני מרגישה כמו נטע זר בשכונה הזאת, בתל אביב הגדולה.
אני מביטה שוב בכתובת שרשמתי לי. כן, רחוב טאגור, רמת אביב. אני מגיעה לכתובת. לפניי בניין רב-קומות ותחושת דה ז'ה וו מבעבעת בתוכי. בית מילמן. נשימתי נעתקת לרגע. אני נכנסת פנימה, סקרנית, מביטה כה וכה בתמיהה, וזיכרונות עתיקי יומין צפים בי מאליהם. אני שואלת את הבחורה החביבה שיושבת ליד הדלפק המוכר אם הגעתי למעון העולים בית מילמן? זו הכתובת של מרכז הסטודנטים שבו הוזמנתי להרצות בפני סטודנטים לרפואה.
היא מנידה את ראשה בשלילה. "גברת, אלו אכן מעונות הסטודנטים לרפואה". אני מבולבלת. הרי בבניין הזה שהיתי עם הוריי ושבעת אחיי במשך כמעט שנה לאחר שעלינו ארצה לפני 42 שנה, ממש לפני פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים! נראה שהמקום אכן עבר כמה גלגולים. אבל השינוי העיקרי נמצא באגף השני של הבניין. שם שוכן עתה מרכז חב"ד מרשים, עם בית מדרש וחנות של דברי קודש, ואפילו מקווה יש כאן! היה זה אך חלום רחוק אז, ועכשיו ימות המשיח.
אתגר הדור השני
ערב חורפי בהרי ירושלים. מעגל נשים עם עיניים בורקות ויצירתיות מתפרצת, צבעוניות, מרתקות, יושבות כדי ללוש יצירה חדשה, בריאה חדשה – תשתית מאוזנת לדור השני. הדור שנולד חרדי למציאות של הורים חוזרים בתשובה, עם קשר רופף לסבים ולמשפחה הרחבה שאינה שומרת מצוות. זהו דור שניצב מול דלתות סגורות, שחש בדידות והדרה חברתית, ונושא בלבו לא מעט תהיות. כפי שאפשר לצפות, בדור השני ישנם שנשאבים חזרה לחיקו הקר של החילון שזנחו הוריהם. יש אף מי שאמר שהחזרה בתשובה היא מזימה חילונית להגדלת האוכלוסייה שאינה שומרת מצוות, כי הרי הילודה גבוהה, וכך גם מספר הנושרים הבאים מתוכם… אלה הן נשות קהילת 'נטיעות', אותן זכיתי להכיר. קהילה של חוזרים בתשובה. תעלומת דור ההמשך בוערת בקרבן. משכני אחרייך – נרוצה?
עידן הפלא
בוקר חורפי בתל אביב. נהג המונית פותח זוג עיניים בתימהון כשאני מוסרת לו את הכתובת המיועדת בדרום העיר. "דוקטור חנה, את בטוחה שלא טעית בכתובת? האזור מאוד לא סימפטי, בלשון המעטה". ידעתי גם ידעתי. אני בדרך לסיור של רבניות ביוזמת חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי. השיחה המיועדת תתקיים במקלט לנשים. אני נכנסת לחדר המדרגות הצר בבניין שנמצא בפינה אפלה בקרן רחוב, מתרגשת וקצת חוששת.
והנה, נפרשים לפנינו סיפורי חיים עצובים של נשים שעברו פגיעות בתוך הבית מגיל צעיר באופן מתמשך, והנפש פצועה, וכך מתגלגלים לבירא עמיקתא. לפחות אלו שכאן מנסות למצוא את הדרך חזרה. אחת הנשים שעברה תהליך שיקום ארוך ומוצלח ועובדת עתה כמדריכה בהוסטל, מגוללת לפנינו את מסכת הייסורים שהיא עברה על גופה. היא יכלה למסע, וכעת מתפרנסת מניסיונותיה הנואשים לשלוף את חברותיה מהתהום שבה הן נמצאות למקום גבוה יותר. איזו אישה גיבורה! איזה מהפך היא עשתה! ממנה למדתי בפעם המיליון שאין ייאוש בעולם כלל.
אין ספק שאנחנו חיים בזמן שבו פלא רודף פלא. עין לא ראתה כל אלה. כך לדוגמה, לאחר עשרות שנים של חיפושי נפט מאכזבים, נמצאו לפתע כמויות אדירות של גז בים החופים שלנו. ממש כעין "אחרי בלותי הייתה לי עדנה". אין זה כי אם נס גלוי שמתרחש מול עינינו.
דוגמה נוספת: היום אין מחסור במים, מפני שנבנו מתקנים עצומים להתפלת מי ים, והגז הצפוי להגיע בקרוב יוזיל עוד יותר את מחיר ההתפלה, וכך ההתיישבות בפריפריה של ארץ ישראל, בנגב ובאזורים נידחים-יחסית בדרום הרי יהודה ובשיפולים המזרחיים והיבשים של הרי השומרון, צפויה לפרוח יותר ויותר – בזכות המים והאנרגיה הזולים. הזמן אכן פועל לטובתנו.
הכוח החרדי
וכאן שואלת הבת – מה עם הציבור החרדי? לכאורה הוא נשאר מאחור, אינו שותף בערכי הציבור הכללי במדינה ובבניינה. אך זהו – שלא! בציבור החרדי ישנם גוונים רבים, מנטורי קרתא ועד החרדים החדשים והעובדים המשולבים למדי בחיי המדינה. ובכלל, בניגוד לסטריאוטיפים, חלק ניכר מהמשפחות בציבור החרדי מפרנסות את עצמן (ואכן, רבות מהן מסתפקות במועט), הילדים גדלים כאנשי תורה ובונים משפחות יפות ורבות בישראל. הציבור היקר הזה מתיישב בפריסה גיאוגרפית רחבה, כולל ביהודה ושומרון (ביתר עילית, מעלה עמוס, מודיעין עילית, כוכב יעקב), בגליל (חריש) ובנגב (ערד, כסיף), וגם בשכונות רבות בערי פריפריה מעורבות (חצור בגליל, נתיבות, אופקים וירוחם בנגב, ועוד). חלקים רחבים יותר ויותר משרתים בצבא, ומפעלי החסד שלהם משפיעים אור וטוב בכל חלקי הארץ. ומעל הכול – הציבור החרדי אכן נושא עדיין על כתפיו את בניין עולם התורה בארץ ובעולם. כן, צבעי השחור והלבן נדמים יותר ויותר לצבעי אפור, וגם כאן הזמן פועל לטובתנו.
והנה עוד דוגמה: פרויקט "צעירי חב"ד למען נפגעי הטרור" מלווה אישית את מאתיים וחמישים פצועי 'צוק איתן'. לאחר שנת שיקום אורגן להם טיול שחרור באירוחה של קהילת חב"ד בטורונטו, קנדה. בן אחותי, אלעד משה, שנפצע קשה ב'צוק איתן', הוא אחד מהבחורים האלה. הטיול הזה בא להביע את רגשי התודה והערכה שלהם למצויני צה"ל – כפי שהרבי כינה את פצועי צה"ל. ואכן, הבחורים חוו ימים של סיפוק וכיף והנאה שבוודאי יוסיפו להם כוח להמשך השיקום. הפרויקט החל לאחר מלחמת ששת הימים על פי מצוות הרבי, וכיום הוא מקיף אלפי משפחות של פצועים, הורים שכולים ואלמנות. והקשר הזה עושה טוב לכל הקשורים בו, לטווח קרוב ורחוק. שהזמן פועל לטובתנו כבר אמרתי?