דוקטור בחצאית

השראה לרופאות הצעירות. שאי עינייך וראי – כולן התאספו ובאו לך. בחדר מפטפטות ומבעבעות כשלושים נשים צעירות עם שלל כיסויי ראש. הן מגיעות מבאר שבע ועד הגולן, עוזבות את ביתן ביום חמישי בערב למפגש של רופאות נשים יראות שמיים. מועדון מאוד יוקרתי, מגדרי ומגזרי. הוא נוצר מתוך מחשבה שקיימים תחומים שבהם השקפת העולם תשפיע מאוד על ההחלטות המקצועיות, ולכן הצורך בקבוצת עניין עלה מהשטח.

אני סבורה שכולן התייצבו כאן כדי לעשות לי ולכמה מחברותיי הקשישות נחת. אולי זה לא תיאור מדויק, אבל אני מומחית בהנדסת תודעה. בעיקר של עצמי. ובכל זאת, יש בכך קצת מן האמת. אני אכן אשמה בכך שחלק מהנשים הללו החליטו להעמיס על גבן ועל גב משפחתן סרבל מקצועי תובעני כל כך. רופאות צעירות ניגשו ואמרו לי במפורש שדמות דיוקני עמדה לפניהן כשקיבלו לפני כך וכך שנים את ההחלטה הגורלית. אני אמורה לרוות נחת, להיות גאה, אך במקום זה אני מלאה ברגשות אשמה, כי אני קצת מרחמת עליהן.

רופאה, יולדת, רופאה. אני מתארת להן איך הכול התחיל, סיפורי נוסטלגיה של אנו באנו, כשאני חוזרת אחורה שלושים שנה. התחלתי התמחות בגינקולוגיה עם שישה ילדים בבית לאחר שפרשתי מהתמחות ברפואת המשפחה כי הרגשתי שרפואת נשים היא השליחות שלי. כמעט לא היו אז גינקולוגיות בארץ. בכל ירושלים היו בודדות. ואכן, היינו רק שתי מתמחות בין המתמחים הרבים במחלקה בשערי צדק, ונדרשנו להראות מצוינות. כל כך הקפדנו בכך, שאפילו הלידות שלנו היו מתואמות. ביום שבו חזרתי מחופשת לידה של 84 יום ילדה השותפה שלי את בתה. כנראה הרגשנו שאי אפשר לזנוח את המחלקה בלי להשאיר לפחות נציגות נשית מצומצמת. עבדנו עד רגע הלידה, ופשוט החלפנו מחלוק של רופאה לחלוק של יולדת. זה דווקא היה מאוד נוח. לא היה צורך לארוז תיק ולהתארגן, ממילא היינו בחדר הלידה 24/7.

לאחר לידת בתי השביעית החלטתי שגם אי אפשר להשאיר את מחלקת יולדות בלי תורן, ולכן קמתי בבוקר שאחרי הלידה ושוב החלפתי חלוק – הפעם ברברס: מחלוק של יולדת לחלוק של רופאה במחלקה. עברתי בין חברותיי היולדות המשתוממות, שהסתכלו בעיניים גדולות על היולדת שזה עתה אכלה איתן ארוחת בוקר וכעת עושה ביקור רופאים…

את הסיפורים הללו סיפרתי לנשים הצעירות שישבו סביבי, והאמת היא שהן קצת התפלאו. היום התמונה שונה לחלוטין, והן מספרות סיפור אחר לגמרי. לדוגמה, כשאני למדתי רפואה הסטודנטיות היו כ־20 אחוזים מכלל הסטודנטים, היום הן כ־80-70 אחוזים. היות שמדובר במקצוע טיפולי זה הגיוני, נשים נמשכות יותר לאינטראקציות אנושיות מאשר לתפקידי הייטק, ניהול ואדמיניסטרציה.

כשהתחלתי התמחות בגינקולוגיה היו גינקולוגיות בודדות בכל הארץ, ומציאות זו הטעינה בי תחושת שליחות – באתי למלא חלל שרק בודדות עשויות למלא. אולם מזה שנים תקרת הזכוכית נעלמה כליל והיום חלק ניכר מהמתמחים בגינקולוגיה בכל בתי החולים בארץ הם נשים. בחדר הלידה בשערי צדק, למשל, 70 אחוזים מהמתמחים הם נשים. אחד מהחלוצים שעודד נשים להיכנס לתחום היה ד"ר יפה, שניהל ביד רמה את מחלקת הנשים ב'ביקור חולים'. בעידודו של מכון פוע"ה הוא הקפיד לקבל נשים להתמחות במעין העדפה מתקנת, והוא לא הצטער כי הן היו רופאות מעולות.

בלי לוותר על חלומות. אז הנרטיב שונה. גם הדור השתנה. אנחנו היינו עבדים נרצעים, דור הישרדותי וממושמע. עבדנו במשמרות של 36 שעות ויותר, ולא חלמנו שהמציאות הזאת ניתנת לשינוי. היום המשמרות התקצרו מאוד, עד 26 שעות, כך שהמתמחה שבילה בתורנות במשך יממה הולך הביתה לאחר התורנות, ולא נשאר כמו פעם בבית החולים עד הערב כדי להמשיך לנתח, ליילד או לראות נשים במרפאה אחרי יותר מיממה בלי שינה. כיום המתמחים זכאים להשתתף בכינוסים רפואיים על חשבון המחלקה, מה שלא היה פעם. נשים רופאות שיולדות מאריכות את חופשת הלידה לתקופה של שנה בלי ויכוחים וביחס מכבד יותר. הפיכת המקצוע לנשי מחייבת את מנהלי המחלקות להסתנכרן עם הצרכים הביולוגיים של נשים צעירות בגיל הפריון ועם האילוצים המשפחתיים שהן מביאות איתן. ועדיין זה תובעני מאוד, על גבול INCOMPATIBLE WITH LIFE – קרי, לא מתיישר עם חיים תקינים. בוודאי לא לאמא, ובוודאי לא לאשת תלמיד חכם.

על כל זה ועוד סיפרתי בכנס של שוברות שוויון ועמותת אבן ישראל, כשהמנחה עפרה לקס הרימה להנחתה ושאלה על כל החלומות שנגנזו עקב היותנו נשים ועקב היותנו אימהות ועל הקריירות שחומקות מבין ידינו. טענתי כי לא. היום נשים נמצאות עמוק בתוך ההגשמה המקצועית וכמעט אין תקרות זכוכית, אלא שהן בוחרות במקצועות שמתאימים יותר למשפחה.

נעמה זרביב, יו"ר תנועת שוברות שוויון, חיזקה את טענתי והביאה נתונים על כך שנשים משתכרות באופן שוויוני לגברים. ואני באה לומר שאנחנו כלל לא נמצאים בתחרות. מה שיקדם את שכר הנשים, את רווחתן ושמחתן, זה טוב, בלי תלות בגברים. גלי בן חורין החמיאה לציבור שלנו, שלטענתה עדיין לא נגוע בחיידק הפוסטמודרניזם, והציעה לשמור מרחק של שני מטרים ולעטות מסכות של אותנטיות מגזרית כדי שלא להידבק.

אחים גדולים – הורים קטנים. לא רק בהתמחות ברפואת נשים הדורות משתנים, גם סיפורי משפחה שעוברים מדור לדור אינם אובייקטיביים. כל אח מספר סיפור אחר מאחיו, גם בגלל המבט המיוחד שלו והדרך שבה הנפש שלו פגשה את המשפחתיות, וגם בגלל שהמערכת – קרי ההורים – עוברת תמורות עם השנים. ההורים של הבכור אינם ההורים של בן הזקונים. יש פער גילים בין שני זוגות הורים אלו, ופער של ניסיון חיים, של פרספקטיבה וגם של עייפות החומר. גם המציאות הבין־אחית והמספר בתוך החבורה משפיעים מאוד על חוויית הילדות.

אני חושבת שהאחים לפעמים משפיעים יותר מההורים על גידול אחיהם הקטנים. הם מתווים את הכיוון, והם אלו שמעבירים פיסות הורות שצבועות בצבע המיוחד שלהם. טוב שיש אחים גדולים, שנושאים על כתפיהם את אחיהם הקטנים. אולי זו ההרגשה שלי כשאני מסתכלת על המתמחות הצעירות בלב חצוי. אחותנו, את היית לאלפי רבבה. שמרי על עצמך.