admin
ד"ר חנה קטן: אני קודם כל אמא ברוכת ילדים, אישה שמעודדת את נושא המשפחה היהודית”. היא עוזרת לזוגות רבים כרופאה וכיועצת לענייני זוגיות ומשפחה, מקדמת את השיח ההלכתי-רפואי בנושאים רבים ובנוסף על אלה היא אמא ל13 ילדים בלי עין הרע
היא אישה נאה ומטופחת, בת 62 רבנית, נשואה לרב יואל קטן, רופאת נשים, סופרת, מרצה ופובליציסטית. היא ממש לא מקפידה על שום תואר מאלה שרכשה לעצמה בכבוד ובעמל, היא מעדיפה להיות חנה קטן. וכשאני שואלת אותה מה מכל אלה הכי מייצג אותה, בלי לחשוב הרבה היא עונה: “אני קודם כל אמא ברוכת ילדים, אישה שמעודדת את נושא המשפחה היהודית”. היא עוזרת לזוגות רבים כרופאה וכיועצת לענייני זוגיות ומשפחה, מקדמת את השיח ההלכתי-רפואי בנושאים רבים ובנוסף על אלה היא אמא ל13 ילדים בלי עין הרע. היא הוציאה 8 ספרים ולא עוצרת, הקורונה קצת האטה את המרוץ אבל היא כבר מוכנה להמשיך לדהור ביום שאחרי.
“במעון העולים שהינו שמונה חדשים, בתוך שתי דירות נפרדות, כי לא היו דירות מתאימות לגודל המשפחה. התקופה היתה מורכבת, היתה דמורליזציה. היו האפלות. לא היו אוטובוסים והייתי הולכת ברגל לתיכון צייטלין, שעתיים הלוך ושעתיים חזור. אהבתי את התיכון, והיתה לי חברה שהתעקשה לקרוא לי ‘אן’ [השם הלועזי שלי], ואני כל כך רציתי להשתלב בהוואי הישראלי. למרות הבלגן ששרר במדינה, לא שמעתי אף קיטור אחד מהורי, שהיו צריכים לארגן 8 ילדים במסגרות, ללא שירות אינטרנט וללא קרובים ומכרים. את הרצון למשפחה גדולה ספגתי מהבית”.
חלמת להיות רופאה?
“האמת היא שלא, לא חלמתי להיות רופאה. הייתי בשרות לאומי בקיבוץ שעלבים, ושם התחברתי למשפחות שחיו חיי תורה ועבודה, ולמשפחות בישיבה שלמדו תורה, וזה הפך לחלום חיי. רציתי להתחתן עם בן תורה ושתהיה לנו משפחה גדולה, ב” ה החלום הזה התגשם. משעלבים המשכתי ללמוד במכללה בירושלים. למדתי יהדות ומחשבים. את המסלול המקצועי שיניתי בהמשך בעיקר כדי לשמח את הורי. אבא שלי מאוד רצה שאהיה רופאה, ואפילו קצת לחץ על המרצה שלי שישכנע אותי. למדתי ברמת אביב, זה היה קרוב לבית, התחלתי ללמוד כרווקה וכשהתחתנתי, עברתי להדסה ירושלים. הלימודים עצמם לא היו קשים לי, סיימתי אותם עם שלושה ילדים, הקושי התחיל בהתמחות.
התחלתי התמחות ברפואת ילדים. זה מאד קסם לי. בתחילת ההתמחות, הריתי עם תאומים, בעלי היה בקורס בצבא, והחלטתי שזה ‘גדול’ עלי. ועברתי להתמחות ברפואת המשפחה. שנתיים עבדתי במרפאות בבית שמש, ואחר כך, לאחר לידה ששית, עברתי להתמחות ברפואת נשים. נושא המשפחה וחיזוק המשפחה היה אצלי תמיד במרכז”.
המניע שלי הוא שליחות, באופן הכי אמיתי, למלא את רצונו יתברך. לחזק את הבית היהודי. לתת כלים לנשים לצמיחה ולשמחה נשית ולבניית משפחות גדולות
איך משלבים לימודי רפואה עם משפחה גדולה?
“יש מחירים לא קטנים, ומי שיגיד אחרת, אינו דובר אמת. אפשר טכנית להסתדר, לקחנו מטפלת ‘גאולה’ שבאמת היתה הגאולה שלנו. לא היה לנו בית ומכונית, אבל במטפלת השקענו הרבה כסף. בכך ויתרתי לה על האימהות שלי, היא בישלה והייתה שם בשביל הילדים ואני בעצם הפסדתי את החוויות המתוקות ביותר עלי אדמות, חוויות של אל-חזור. הילדים שלי קלטו את הכאב שלי, את הגעגועים שלי אליהם, ואת זה לקחו אתם כמסר לחיים – להתרכז בבית ובמשפחה.
טכנית זה גם היה מצב הזוי. לא היה לנו רכב, היינו תפרנים אז. הייתי יוצאת באפלוליות הבוקר לטרמפ על הכביש המהיר, מטפסת על אבנים בבטן הריונית, מגיעה מתנשפת בשעה שבע וחצי בבוקר:
ישיבת צוות, התרוצצות בין יולדות לחדר לידה לגינקולוגיה, חוזרת בטרמפים ואוטובוסים בשש-שבע בערב. אז כל חברותי היו בבית עם הילדים כבר משעות הצהריים, ורק אני הייתי היחידה שלא זכתה לכך. פעמיים בשבוע היתה תורנות ואז נשארתי בית חולים 36 שעות ברציפות, וחזרתי כל כך עייפה שרציתי רק את המיטה. למחרת המתין לי עוד יום עבודה, אבל הילדים רצו לדבר עם אמא, שעפעפיה צנחו תוך כדי שיחה. בשבתות שהיתי כמעט 72 שעות רצוף, כי בעלי פסק שאסור לי לנסוע הלוך או חזור מבית החולים שהוא מחוץ לתחום שבת”.
נשמע כאילו היה קשה כל כך, למה לא ויתרת?
“אני חושבת שתמיד הייתי אישה משימתית, כזאת שלא מוותרת כי קצת קשה. לקחתי על עצמי משהו, אני שם, ובסוף בחרתי במקצוע הזה לעשות את מה שעושה לי טוב. העבודה עם נשים היא השליחות שלי ובכלל מקצוע הרפואה הוא חסד”.
אם לא רפואה, לאיזה כיוון היית הולכת?
“אני חושבת שהייתי הולכת בכיוון מקצוע אמנותי: כתיבה, תקשורת, מוסיקה. אני מאד מתחברת לתחומים האלה. אני אוהבת לצייר. אני אוהבת דרמה. אני אוהבת לשיר ולנגן. אני כותבת מגיל צעיר חיבורים ושירים. כשהייתי ילדה, שלחתי שירים לעגנון ולשמשון מלצר, והם ענו לי והזמינו אותי ארצה להיפגש אתם”.
אפרופו כתיבה, את בעצם גם סופרת? על מה את כותבת בעיקר?
“כתבתי 8 ספרים: כמה מהם יומנים, כמה מהם סיפורי תובנות שנוגעות בכל מעגל החיים, מנקודת מבט של אמא, רעיה, סבתא, רופאה, ובעיקר – יהודיה. כל הספרים נוגעים בנשיות מזווית שונות. ויש גם ספר פרוזה שבמרכזו ניצבת גיבורה שהופכת לפונדקאית. אבל בעצם זה סיפור על ייבום. ובכולם יש חיבור של יהדות והלכה. שילבתי בין תחומי הידע שלי והתורה”.
נשמע שאת מאוד עסוקה בעשייה בלתי פוסקת מעבר למשפחה הגדולה, מה מניע אותך?
“המניע שלי הוא שליחות, באופן הכי אמיתי, למלא את רצונו יתברך. לחזק את הבית היהודי. לתת כלים לנשים לצמיחה ולשמחה נשית ולבניית משפחות גדולות. באופי שלי אני יכולה לעשות כמה דברים יחד, אני מאוד מאורגנת וככה יכולה גם לשלב בין כל הדברים. תמיד בלימודים החברים שהיו לומדים איתי היו מתרגזים שתוך כדי לימוד למבחנים אני עושה עוד כמה דברים, ככה אני. אבל הגיעה הקורונה והאטה את הקצב שלי ואני חבה לה תודה ענקית על כך”.
כרופאה, מה דעתך על חיסוני הקורונה?
“אני בעד ב’ע’ רבתי! ריבונו של עולם ברא את הקורונה וברא לה תבלין. ברוך שנתן חכמה בחוקרים וברופאים ושיתוף פעולה פורה שהצמיחו את הישועה הזאת”.
מכל העיסוקים שלך מה את הכי אוהבת?
“אני אוהבת את כל נושא הנשים: להרצות בנושאים של נשיות, לחזק נשים בכל תחומי מעגל החיים, לתת עצות לחיי משפחה, להתחבר לקבוצות של נשים מעצימות. האמת היא שאחרי כל כך הרבה שנים בטיפול, אני עושה ‘הסבה’ לחינוך. בניגוד לכל חברותי שהפכו ממורות למטפלות עם השנים אני מרגישה שהיום אני רוצה להשפיע, לחנך, להעביר מסרים מעצימים”.
תני קצת טעימה מחיים של משפחה גדולה:
“במשפחה שלנו, יש קשר מאוד טוב בין הילדים: הם קשורים, מרגישים אחד את השני, אכפתיים. הם מודים לנו על כך שהענקנו להם הרבה אחים. הם מאד מגובשים ואוהבים לפנק אחד את השני. הם מארגנים טיולים, וימי הולדת, ופרגונים שונים אחד לשני. מובן שהחתנים והכלות הם חלק אינטגרלי מההוואי המשותף. זה כמו הזום, השלכנו את הכדור, והוא ממשיך להתגלגל הלאה.
בתקופת הקורונה היה בלתי אפשרי להיפגש כולנו בהרכב מלא, יש להם הורים ‘בוגרים’ וכולם נזהרים. השבת האחרונה שהיינו כולנו יחד הייתה שבת אחרי פורים, ואנחנו מאוד מתגעגעים לבית מלא ילדים ונכדים. בינתיים אני נהנית מהנכדים בזום, וכשאני מתעייפת הזום נשאר פתוח והם ממשיכים לקשקש ביניהם, וזה נפלא לראות את זה. אני מקווה שנחזור מהר למפגשים של כולנו”.
יש לך עוד חלומות?
“לראות את כל ילדי נשואים, ואז להתחיל להתפלל על נכדי. לכתוב עוד ספר פרוזה [התחלתי], לנגן בנבל, לרכוב על סוסים, ללמוד המון תורה, להתנדב כשדכנית, להפוך לחברה הכי טובה של הנכדים שלי”.
פורסם בגילוי דעת.