הביפר מצפצף. דר. קטן, תגיעי בהקדם לחדר לידה. סמוקה ומתנשמת, אני פוגשת לשמחתי את אחת משכנותי, שזה עת הילדה. ואז המיילדת מצביעה על הרצפה שלימין היולדת. שם שוכב, בעילפון חיוור, הבעל המאושר. .הצירים הרגשיים הכריעו אותו, כנראה.
זה קרה רק לאחר הלידה של בתי הבכורה. אז הבליחה התובנה עתיקת היומין שלעמוד מצידה של היולדת הכואבת, ללא אפשרות להקל על מכאובה, זאת משימה בלתי אפשרית. רק אז הבנתי איך מרגיש האיש שעובר את הלידה מהצד.
אכן, אני מברכת בכוונה גמורה כל בוקר (למרות שבעלי מסרב להאמין לי) את הברכה 'שעשני כרצונו'… לעמוד ממש ליד אך להיות מחוץ להתרחשות, זה לעיתים קשה יותר מאשר לעבור את המסלול בעצמך. בוודאי אם מדובר באדם קרוב שאתה עובר אתו את הקושי, ויכול רק לעמוד מנגד, ואין לאל ידך להושיע…
וזה רק ה'פינלה' לתשעה חדשים ארוכים ומאתגרים בהם האיש עושה היכרות עם הבולמוסים של אשתו, עם חוש הריח הקטלני , עם העייפות הכובשת, ומצבי הרוח ההפכפכים. הוא מבקש להיות חלק מההיריון המתרקם , לחוש את הרחש של תנועות העובר, אבל הוא נאלץ לעמוד מנגד ולהמתין.
ומסע משכב הלידה מאתגר לא פחות. לילות לבנים של כל המשפחה – אל מול חשכת הליל, היולדת תניק את הרך הנולד, כשהאירוע הופך לטקס משפחתי. האיש יניח בחיקה את התינוק, יכין לה קפה ויאפה, ואחר כך יעמול על טקס ההשכבה כולל החלפת טיטול ונדנוד הלול. חגיגה משפחתית מידי לילה. כל המשפחה ערה.
יש בעלים שחווים דכאון לאחר הלידה. המחקרים האחרונים מדברים על אחוזים לא מבוטלים. וזה גם הגיוני. אמנם אין הוא עובר את הטלטלה ההורמונלית בגופו, אבל את תוצאותיה הוא סופג בכל נימי נפשו.
האיש מבקש גם להיות מעורב בגידול הילדים הרבה יותר מפעם. הוא ישכיב אותם לישון עם סיפור וקריאת שמע על המיטה, יבלה אתם אחר הצהריים במתקני שעשועים, ויגיע למסיבות בגן עם חיוך רחב ומצלמה מקצועית.
אכן, קללת חווה הולכת ומתנדפת וטוב שכך. האיש לא אוכל לחם בזיעת אפו, כך שיש ל זמן פנוי ליהנות מהאבהות שלו. זאת פריבילגיה שלא היתה אפשרית בדור של הוריו, שהיה הישרדותי באופיו.
היום, הוא מבקש להרגיש בכל רמ"ח ושס"ה את האושר שבאבהות, כשאצבעות שמנמנות מלופפות סביב כף ידו, ריחות משכרים של תום ושל טוהר פוגשים את אפו, ולחיים קטיפתיים נושקים ללחיו. הוא לא יוותר על ההופעות בסניף, או על פעילויות של אבות ובנים, וגם בבישולים לשבת לא יטמן את ידיו. ואכן, חלק מהמתכונים המוצלחים ביותר קבלתי מבני המשפחה הזכרים.
טיב החוויה האבהית לא נמדד בכמות השעות ששוהה האב עם ילדיו, כי אם באיכות הקשר. אחד מגיסי הוא תלמיד חכם מופלג ומתמיד גדול שכמעט ולא היה נוכח בבית. לכאורה, הוא הפסיד את הקשר האבהי עם בנותיו ובניו. אבל מסתבר שלא היא. אחת מבנותיו התבקשה לבחור דמות שאתה היא מתייעצת כשיושב לה משהו על הלב. והתברר, שעבורה, הדמות הזאת היתה אבא.
המטמורפוזה שעבר העולם הגברי, שנהיה רך יותר, רגיש יותר, מכיל יותר, רגשן יותר, הוא מפירותיו המבורכים של הדור שלנו, דור הגאולה. כמה טוב שכך.