admin
למה רק קולומביה? כילדה, תמהתי מדוע נקראת היבשת שעליה הגחתי לאוויר העולם בשם אמריקה ולא בשם קולומביה. סקרן אותי לדעת מי הוא האמריגוס שזכה שתיקרא אמריקה על שמו, בעוד שעל שמו של קולומבוס נקראה רק מדינה קטנה בארצות הברית, ועוד מדינה בדרום אמריקה. מתברר שגם אם היית הוגה הרעיון, לא תמיד תקבל את זכויות היוצרים.
כריסטופר קולומבוס חזר זה עתה ממסע מיוחד במינו, שבו גילה את הדרך להודו בהפלגה מערבה דרך האוקיינוס. במסיבה שערכו לכבודו בחצר המלך פרדיננד, כטוב ליבם של המסובים ביין, פתח אחד השרים בדברים: "אנו מכבדים מאוד את הצלחתו של ידידנו כריסטופר קולומבוס, שהגיע להודו דרך האוקיינוס מערבה", אמר, "אולם העיקר הוא המאמץ והנחישות, לא הרעיון. הרי כל אחד יכול היה להגיע לרעיון הזה". קולומבוס דפק על השולחן וביקש את רשות הדיבור: "הרעיון הוא כן העיקר. ממנו מתחילים. הוא פורץ את הדרך". ואז קרא: "בואו נעשה ניסיון. משרת, הבא נא לכאן כמה ביצים". הביצים הגיעו, וקולומבוס חילק לכל שר ביצה ולקח ביצה אחת בידו: "בואו נראה, מי יכול להעמיד ביצה על חודה מבלי שהיא תיפול?". ניסו השרים פעם אחר פעם ולא הצליחו. בכל פעם נפלה הביצה על צידה. אחרי שכולם התייאשו, שאל קולומבוס: "האם לדעתכם אני יכול להעמיד את הביצה על חודה?". קולומבוס ביקש בלחש מהמשרת שישלוק את הביצה ויחזיר לו אותה אחרי כמה דקות, כשהיא כבר ביצה קשה. כשחזר המשרת עם הביצה הקשה תפס אותה קולומבוס בידו, דפק את חודה על השולחן והעמידה על הקצה השבור. הביצה עמדה בקלות, והשרים למדו את הלקח. המושג הזה נקרא עד היום 'ביצת קולומבוס', או בעברית שלנו: חשיבה מחוץ לקופסה.
לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים לאדם שהוא "גילה את אמריקה"? האם זה הגילוי עצמו, או היישום המעשי של הגילוי? האם זאת המחשבה שקודמת למעשה, או ההוצאה לפועל? לכאורה, החשיבה המקורית, מחוץ לקופסה, היא מחוללת השינוי.
הפעלה מחדש של תפיסת התרבות. כעת, כשהיקום עושה סאלטות, נדרש מכולנו להפוך לקולומבוס. לפתח חשיבה יומיומית מחוץ לקופסה, בעקבות סדרת החינוך שמעבירה לנו מיס קורונה. למשל, לגבי כל תפיסת התרבות שהמדינה מספקת או מממנת חלקית. כבר שלושה חודשים אין תוכניות תרבות, ונראה, לכאורה, שהציבור מסתדר היטב בלעדיהן. קולות הנהי של השחקנים, הזמרים ועוזריהם על השביתה מאונס שלהם במשך שלושה חודשים, אינם מצליחים לעורר את הציבור הרחב לקחת חלק במחאתם. זה כמובן שונה מאוד ממה שהתרחש בתרבות התורנית שלנו: המדרשות הווירטואליות פרחו, וכך גם השיעורים בהלכה ובדף היומי בכל המדיות, שניסו להרוות את הצימאון האדיר. כל איש ואישה הפכו לדרשנים, באדיבות טכנולוגיית הזום. אם אכן כך הם פני הדברים – כשהציבור מצביע בגרירת רגליים לגבי צריכת ה'תרבות' המקובלת, כשהוא משיר מעל מוסדות התרבות את כל הדרגות היוקרתיות, מתבקש דיון לגבי סוג התרבות שאותו המדינה צריכה לממן. הגיעה העת לעשות הפעלה מחדש בתחום התרבות, בציפייה שהתכנון החדש יהיה טוב מהישן.
הדוגמה הקלאסית לחשיבה מחוץ לקופסה היא הסוס הטרויאני. היוונים נלחמו זה בזה במלחמות אחים. כאשר הם צרו על העיר טרויה ולא הצליחו לכבוש אותה, עלה רעיון בראשו של אחד מראשי היוונים. הכוחות הצרים מבחוץ הקימו פסל ענק של סוס עשוי עץ, ואחר כמה שבועות נצפו כשהם מתקפלים ועוזבים את העיר ומשאירים את סוס העץ הענק מאחוריהם. הנצורים ששו ושמחו, יצאו מהעיר ולקחו את החפצים והציוד שהצרים השאירו, וגם את סוס העץ הגדול סחבו פנימה לתוך העיר. מה שהם לא ידעו היה שבתוך סוס העץ התחבאו עשרות לוחמים. בחצות הליל הם פתחו את בטן הסוס, יצאו החוצה, ופתחו את שערי העיר לרווחה. כך העיר טרויה נפלה, בחשיבה מחוץ לקופסה.
ביל גייטס מחוץ לקופסה. אנשים מצליחים יודעים לחשוב מחוץ לקופסה. אולי אחת הסיבות היא שיש להם כלים לנתינה, וזה מאפשר להם מרחב של חשיבה ויצירה. באחד השיעורים השבועיים האהובים עליי, שיתף הרב יוני לביא בתובנה מאוד מחכימה. הוא ניסה לברר למה התכוונו חז"ל כשאמרו ששלושה נחשבים למת – העני, המצורע והעיוור. מה המשותף ביניהם? מה הופך אותם לנטולי חיות? ותשובתו היא – החוט ששוזר ביניהם הוא חוסר היכולת להעניק לאחר. אדם מאושר הוא אדם שיכול לתת.
ביל גייטס הידוע, מייסד ונשיא מייקרוסופט – החברה ששינתה את העולם עם תוכנות המחשב, הפך גם לאחד האנשים העשירים בעולם. לפני חמש שנים הוא החליט להעביר הלאה את האחריות על פעילות החברה, ומאז הוא עוסק רוב שעות היום בעסקי פילנתרופיה דרך קרן צדקה שהקים. השמועה אומרת שהוא הפקיד לכל אחד משלושת ילדיו 25 מיליון דולר בחשבונות סגורים, ואת כל המיליארדים הנותרים הוא מתכוון להעביר לצדקה בחייו ולאחר מותו. הוא פתח במבצע שבו הוא וחברו העשיר וורן באפט משכנעים עשירים גדולים אחרים לתרום חלק גדול מכספם למטרות של עזרה לזולת בחייהם ולאחר מותם. זה עשוי לחולל שינוי משמעותי בעולם.
אבל האמת היא, שבחיי היומיום אפשר בכל צעד ושעל לחשוב מחוץ לקופסה. להלך בשביל שלא הלכנו בו עד כה, לחייך לאדם שהתעלמנו ממנו בעבר, להרעיף מחמאה כי משמח אותנו לשמח את האחר. ובסופו של דבר, האמת היא שהחשיבה מחוץ לקופסה היא הרבה פחות משמעותית מההליכה בדרך הישרה. מה ריבונו של עולם מבקש ממך? עשות חסד. ראיית הטוב בזולת, אמירת שבחים ומחשבות טובות, הופכות אותנו לאנשים טובים יותר, גם אם לא זכינו לגלות את אמריקה.