התמודדות עם מחלה כרונית

בוקר קייצי. לאחר שעה של מדידות וחיבוטי נפש, והסתכלות אחרונה במראה הארוכה שהמוכרת הנחמדה הציבה לפניה, היא בוחרת כובע רחב שוליים צבעוני להפליא; הרופא צופה שהיא תצטרך לחבוש כובע במשך כחצי שנה, ולכן היא יצאה למסע קניות מפנק. והנה היא אוספת לתוך סל הקניות כובעים שונים בשלל צבעים – כובע אפור, אחר ירוק-זית, ואחד צהוב. לבית החולים היא תיקח איתה גם ערימות של גלילי צמר בצבעי ורוד וכחול, ותכין סוודרים לכל הנכדים והנכדות. היא עוד הספיקה לערוך ביקור חטוף בספריה היישובית, שם בחרה לה כמה ספרים מעניינים [היא אוהבת מאוד את אסנת ברודמן] – וזהו זה, היא מוכנה למסע אל החיים – שישה חודשי רדיותרפיה במחלקה האונקולוגית, שיובילו אותה בעזרת ה' לבריאות שלמה. אמן.

היא מגיעה שוב למרפאה, כדי להיכנס לחדרה של הרופאה. כרגיל, התור ארוך.. היא בסך הכל זקוקה למרשם חוזר לתרופה. היא החסירה שבוע של טיפול עקב נסיעה לצפון, וכבר כל הפרקים שלה כואבים. אך לפני כן יש את התור האין-סופי לבדיקות הדם. היא מקווה שהפעם היא תימלט מהגזירה של יד כחולה נפוחה וכואבת בעקבות הבדיקה. ומה עם התור בבית המרקחת? רק לא המבטים האלו, וחקירות השתי וערב של הרוקחת; בפעם הקודמת לא הגיע בזמן האישור לקבלת התרופה היקרה הזו מהאגף הרפואי של קופת החולים שלה, והרוקחת הפטירה 'תחזרי עוד יומיים'; עכשיו הרוקחת מגיעה עם התרופה והאישור הנכסף ביד, היא נוטלת מידה את התרופה, מודה לה ויוצאת.

את התרופה  האיומה הזאת היא משחילה בזריזות למעמקי התיק הענק שלה.. היא מוזמנת לאשפוז יום בבית החולים, שם תבלה חמש שעות עם עירוי תוך-ורידי תקוע בזרועה, בחברת חולים המטולוגיים נטולי שיער, חיוורים ותשושים.

המשפחה איתה, וזה יפה, ובכל זאת היא מרגישה לבד. לבד עם הכאב, עם החששות, עם הדאגות לטווח הקצר והארוך. קשה לה לדבר עם בנותיה על כל התחושות האלו, וגם את החברות הטובות היא אינה רוצה להטריד בדאגותיה – היא חוששת שהן תפסקנה להתקשר… והבעל הוא גבר, לא הכל הוא יכול לחוש ולהבין.

מחקרים נחשבים שהופיעו בעיתונות הרפואית בשנים האחרונות מצביעים על כך שתמיכה נפשית ורוחנית משפיעה באופן משמעותי על מהלך המחלה וסיכויי ההישרדות של חולי סרטן. עובדה זו פותחת צוהר לאפשרויות טיפוליות תמיכתיות מותאמות אישית למאפיינים הפסיכולוגיים והנפשיים של המטופל, לצרכיו ולהעדפותיו, התאמה שתביא את התגובה הטיפולית המיטבית. התועלת שבגישה הזו הוכחה הן לגבי קבוצות תמיכה שבועיות לחולות סרטן השד, ואף לגבי חולי סרטן ריאה מתקדם.

ואז, מיכל שמעה על 'אשה אל אחותה'. מדובר על קבוצת תמיכה אשר מזה כשנתיים מתאספות חברותיה מכל קצות הארץ. צעירות ומבוגרות, דתיות וחילוניות, משכילות ונשים פשוטות, עירוניות ובנות כפר, שבחדוות אחיות, ממש כאשה אל אחותה, הן תומכות, מעודדות, 'משׂחנשׂות', מעצימות ומתעצמות.

הן מרעיפות אחת על השניה שלל של עצות ותובנות, משתפות זו את זו בחוויות נעימות יותר ונעימות פחות, ושואבות כוחות להמשך. היא מחכה מדי חודש לפגישה הזו ,שממלאת אותה בכוחות רעננים, זה בדיוק מה שהיא היתה צריכה. אך הקבוצה אט אט מצטמצמת. נשים שהבריאו פורשות בדרך כלל, ואחרות שנוצחו על ידי המחלה הלכו בדרך כל הארץ, וכל אחת ואחת מהנשארות תהתה בסתר ליבה – האם היא תהיה הבאה בתור? מה שברור לה זה שחז"ל ידעו מה הם מדברים, כשכתבו ש'דאגה בלב אשה- תשיחנה.'