על תפילות נשים בימי הקורונה
התפילה טובה לבריאות. שלי, בוודאי. אבל גם שלכם. ויש לזה סימוכין בספרות הרפואית. גם בכתב העת 'הרפואה' , הופיע לפני מספר שנים, מאמר המצביע על כך שהליכה לבית הכנסת והשתתפות בתפילות, במיוחד אצל אנשים מבוגרים, משפרים את הבריאות. המחקר כלל מעל אלף ישראלים מגיל חמישים ומעלה, ומצא כי השתתפות בתפילות במניין גרם לשיפור במצב הבריאותי הכללי, לירידה בשכיחות מחלות לב, הפרעות בשינה ונפילות.
מחקר נוסף שבוצע באוניברסיטת תל-אביב הצביע על כך שתפילות מפחיתות את הסיכון ללקות באלצהיימר. לפני למעלה מעשור, פורסם מחקר שבוצע ב'הדסה' בשיתוף עם האוניברסיטה העברית, שהצביע על שיעורי תמותה נמוכים ממחלות לב וסרטן בקיבוצים הדתיים יחסית לקיבוצים החילוניים, כאשר ההבדל יוחס לתפילה בבית הכנסת.
אז סוף סוף זה קורה. כעת, לאחר געגוע ארוך, נתנפל על בתי הכנסת בתשוקה אדירה. הגברים, לפחות. ומה אתנו, הנשים? אני חוששת שבדומה לתפילתם של עוברי דרכים שלא ירדו גשמים, בליבי פנימה יש קצת עצב על סיומה של תקופה ענוגה של תפילות חצרות.
היום נשות הנוגה רוצות להרגיש חלק מחוויית התפילה, לשפוך שיחן בדיוק מירבי, וברוב עם הדרת מלך. לפני עידן מיס קורונה, הנאתי מהתפילה הייתה חסרה. לא תמיד יכולתי לשמוע את החזן ממקום מושבי, ולא תמיד זכיתי לראות את ספר התורה מעבר למחיצה ולא את העולים ואת בעל הקריאה, ומנועה הייתי מלשיר – כי המחיצה צמודה הייתה לגברים. כך שההנאה שלי מתפילה בציבור בימים כתיקונם לא הייתה הנאה שלמה. כך גם במשך שנים. בימי ספירת העומר, הייתי מבשלת 'עסקה סודית' עם הילדים, שמי שיזכיר לי את ספירת העומר, אכין לו עוגת גבינה משובחת.
והנה, באדיבותה של מיס קורונה צמח לו בית תפילה ליד חלון חדרי, ומדי בוקר עם שחר הצטרפתי לפסוקי דזמרה, וזכיתי לענות לקדושה וקדיש וברכת כוהנים. התמזגתי כל כך במפגש המיוחד הזה עם ריבונו של עולם במניין, עד שלפעמים כשחיכו לעשירי הרגשתי שאני אוכל להיות הפעם ה'צנטר' [בהומור, כמובן…].
בין השאר ספרתי ספירת העומר במניין כל ערב, כעסקת חבילה… והנה, מאז שהתפרקה החבילה, ובית כנסת החצרות שלנו איננו פעיל יותר, אני מרגישה חלל גדול בלב. אמנם יש מניין מדובלל בקצה הכביש, אך אני מנועה מלקחת בו חלק בימים אלו, ומהבית אני לא רואה לא את החזן ולא את ספר התורה, ובקושי שומעת את המילים.
וכעת, חוזרים לבתי הכנסת. וחיוך רחב פרוס על פני הגברים הנכנסים אל היכל ה', מהנהנים זה אל מול זה, בין מניין הוותיקין למניין הרגיל, בשאלה- 'איך היה?' ופושה בי תחושה לא נעימה – קשה היא הקנאה. מזל שריבונו של עולם אינו מקשיב לתפילתן של עוברות דרכים…
אתגבר. זהו רק עוד אובדן שמצטרף לבעיות של ימי הקורונה. לומדים לחיות עם זה. לא? ובעיקר כשברור לי שהגעגוע והציפיה להיכל התפילה, כמו קפיץ שהשתחרר ומתפרץ בתאוצת-על, הם רק ה'פרומו' לקראת הגעגוע שרכשנו בימים אלו לבית האמתי. התחנה הבאה היא בית מקדשנו. לי זה ברור.